מה החותם שאשאיר בעולם?! כיצד יספדו אותי בלכתי ?! ומה יכתבו על מצבתי?!

שאלות אלו מעסיקות אותי שנים רבות ובמידה רבה מנתבות את הבחירות שאני עושה בחיי.

כולנו יודעים שהחיים שלנו אינם נצחיים. במוקדם או במאוחר, כולנו ניפרד מן העולם והעולם ייפרד מאיתנו. האנשים שאנו יקרים להם יגיעו ללוות אותנו בדרכינו האחרונה. מה יגידו עלינו? מה יחשבו? אני מאמינה שניתן ללמוד המון על חיים של בני אדם מהלוויה שלהם.

פרשת וארא הנה הפרשה השנייה של חומש שמות. היא גם האמצעית מבין שלושת הפרשות העוסקות בעבדות מצרים וביציאה ממנה. לצד האירועים הדרמטיים בפרשה, אני מציעה להתבונן מקרוב על דמותו של משה, המנהיג המגמם.

חיים נחמן ביאליק,  כותב בגילוי וכיסוי בלשון, על הווית ערלות הפה של משה:

"ייחלתי בכל כוחי להבריח את המילים, לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את האותיות. האמנתי, כי כדי לעמוד במשימת ההנהגה שהוטלה עליי, יהיה עליי להתגבר על המכשול הדיבורי ובמהרה. התגייסותו של אהרון לעזרתי הייתה מבחינתי הקלה ותזכורת צורמת לחולשותיי. לו היו בי אז מעט מהתובנות שיש בי היום, אילולא הייתי מתאמץ כל כך לשחרר את המילים ולהילחם במחסומים. ייתכן והייתי מרגיש שלם יותר, בזכות הקושי.

חמש פעמים ניסיתי לסרב לשליחות שאלוהים ייעד לי. התחברתי מאחוריי מגבלותיי הפיזיות, ואלוהים ענה לי בדרכו, שהרי הוא מנהיגו של עולם ובוראו ולכן לא ייבצר ממני דבר. אם ה' החליט שעליי להנהיג, כך יהיה. כל שנותר לי הוא לגמגם בשקט ולהיצמד לתכנית הפעולה שהוכנה עבורי. ייתכן שהיה שם גם רמז לכך שהגמגום הוא שי שזכיתי בו, ולכך שיש בי איכויות אחרות ומשמעותיות…"

משה כבד פה, מסתתר, חושש, רוצה לחיות חיים שקטים. משה אמר לקב"ה כאשר נתגלה אליו לראשונה, בסנה הבוער: "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ", משה "הוא לא איש דברים …כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן". אותו משה הפך להיות למנהיג הכי מפורסם בהיסטוריה האנושית, בלי להיות מושלם  ובלי לפחד מהפחד. אילו היינו עושות רשימה של תכונות מנהיגות רצויות, כנראה שלא היינו מגיעות למשה. זה לכשלעצמו שיעור גדול במנהיגות. משה לא בחר להיות מנהיג. משה נבחר להנהיג. הוא ניסה להתחמק  פעם אחר פעם, עד שהבין שזה הייעוד שלו בעולם, ואז, עשה זאת בצורה הכי אנושית שיש, בצניעות, בעוונה, עם טעויות רבות בדרך. משה תמיד אהב את בני ישראל ואת אלוהיו. משה השאיר חותם בעולם.

בספרו של דוד סנה, האיש משה, מתוארת אהבתה של ציפורה את ערלות השפתיים של משה: "היא דווקא אוהבת את הפה הכבד שלו, שתמיד נשמט מכובד באמצע מילה, ובין אות לאות נפתח מרחב של שקט. אפשר להציץ מבעדו לעולמו הסודי, למבטים, לנשימות, לנימי החיים, לרגעי המבוכה. היא גם אומרת לו את זה, אבל שניהם מחכים שהוא יחבר בין האותיות, שהלשון לא תכבד ושהפה לא יכביד. שניהם מחכים בשתיקה".

לאחר שמשה קיבל על עצמו את עול המנהיגות והקשיב לקב"ה אשר הבטיח בשנית לגאול את בני ישראל, הוא הלך לבשר להם את ההבטחה, והם, כידוע, לא הקשיבו. מדוע לא הקשיבו בני ישראל למשה?! האם זה באמת בגלל שלא הצליחו להבין אותו? או שמא יש הסבר אחר.

"וַיְדַבֵּ֥ר משֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־משֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה". (ו, ט)

שני פסוקים לאחר מכן, משה חוזר לקב"ה ושוב מתלונן בפניו באומרו: "הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹא־שָֽׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַֽאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם". הרב ג'ונתן זקס מציע פירוש אחר לתסכול של משה. בני ישראל לא הקשיבו למשה מפני שמשה השמיע להם את דבר ה' לפני שהצליח לעשות ולו דבר אחד לשיפור מצבם. הם היו נתונים לעבודות פרך ומאמצי הישרדות יומיומיים. לא היה להם זמן להבטחות אוטופיות שנראו להם מנותקות מהמציאות. משה כבר הבטיח לשחררם בעבר ולא עשה זאת, לכן לא הייתה להם סיבה להאמין שיעשה זאת בעתיד.

משה המשיך לחשוב שהוא לא רהוט, אינו סוחף את הקהל ואיננו מנהיג מעורר השראה. לכאורה – משה צדק. בני ישראל אכן לא הקשיבו לו, אבל אולי מסיבה אחרת? בני ישראל לא שמעו את משה מפאת מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵֽעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה. הרב זקס מלמד: אם ברצונכם לשפר את מצבם הרוחני של אנשים, שפרו קודם את מצבם הגשמי.

הרמב"ם מדגיש גם הוא את המסר הזה במורה נבוכים ואומר: לתורה, שתי מטרות. תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא עניין פנימי ורוחני, ואילו תיקון הגוף מצריך חברה חזקה, בעלת כלכלה איתנה, שלטון חוק, חלוקת עבודה הרמונית וקידום המסחר. תיקון הגוף מתקיים כאשר כל הצרכים החומריים מסופקים. היות שאיש מאיתנו לא יכול לספק את הצרכים שלו לבדו, דרושה התארגנות חברתית, ודרושים חוקים שיעשו אותה לחברה טובה, חזקה והוגנת. תיקון הנפש, לדעת הרמב"ם, נכבד יותר מתיקון הגוף, אולם המטרה של תיקון הגוף קודמת בטבע ובזמן והיא תנאי לתיקון הנפש.

אני מבקשת לטעון שהיהדות היא לא קיום של השלמה, אלא קיום של מחאה וחיפוש מתמיד אחר צדק ואמת בעולם. אני בוחרת להאמין שאלוהים אינו רוצה שאנשים בעולם יהיו עניים, רעבים, חולים, מדוכאים, מנוצלים או נטולי זכויות. אלוהים ברא אותנו להיות עזר כנגדו, שנהיה שותפיו במלאכת תיקון וגאולת העולם. כמו משה, אני מאמינה שהקב"ה נמצא כאן, ולא רק בעולם הבא. כדי לטפס לפסגות הרוחניות ולהגיע אליו, עלינו למלא תחילה את צרכינו החומריים. כשהעולם הגשמי קשה, הרוח האנושית נשברת, והבריות אינן מסוגלות לשמוע את דבר ה' -אפילו אם הוא נישא מפי אדם גדול כמו משה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר: "על תדאג לעולם הבא של חברך ולעולם הזה שלך. דאג לעולם  הבא שלך ולעולם הזה של חברך". הקלת העוני, ריפוי המחלות, הבטחת שלטון החוק ושמירה על זכויות אדם אלו הן משימות רוחניות חשובות לא פחות מתפילה ולימוד תורה.

"אדם צריך שתהיה לו מילה, קצת מקום בעולם, אהבה לא נשכחת.

וקול אמיתי לתפילה, ורגע מושלם, כדי לתת ולקחת, ולא….לפחד מהפחד" (שלמה ארצי)

הדרך בה נחיה את חיינו, תעצב גם את לכתנו, ולכן, כדאי להשתדל, להיות חברי וחברות מעלה של עצמינו ושל זולתנו. להיטיב עם הבריות, לעשות את המירב עבור ה well being של עצמינו, של משפחתינו וחברינו. לחיות כך, שלא יהיה על מה להצטער, לראות את הטוב בכל אדם, לשמוח באנשים שלידינו, לחיות, כאילו כל יום הוא יומינו האחרון, ולא לפחד מהפחד.

מי יתן ונזכה להיות כמו משה, נשכיל לפתח מרחבים שקטים בין האותיות, נאמץ את כל האיכויות הפנימיות, נהיה אנשים טובים וחברים מכילים, נדע להקשיב הרבה ולהשמיע מעט, נחייה את החיים במלואם ולעתים נזכור לעצור, נהרהר ונשאל : מה החותם שאשאיר בעולם?! כיצד יספדו אותי בלכתי ?! ומה יכתבו על מצבתי?!

שבת שלום

הרבה לאנה זילברמן – סולוביי