א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אִישׁ, כִּי יַפְלִא נֶדֶר–בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת, לַיהוָה.  ג וְהָיָה עֶרְכְּךָ, הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְעַד בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה:  וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.  ד וְאִם-נְקֵבָה, הִוא–וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.  ה וְאִם מִבֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים, וְעַד בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה–וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים; וְלַנְּקֵבָה, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. (ויקרא כ"ז 1-2).

כך נפתח הפרק האחרון בספר ויקרא.

נתעלם לרגע קט מהאפליה הממוסדת והמקוממת בין זכרים ובין נקבות ולא ניתן לה פרשנות אפולוגטית כלשהי – אלא פשוט נבסס אותה בהקשרה ההיסטורי ונמשיך הלאה.

"איש כי יפליא נדר" – הפרשנים המסורתיים מסבירים : יאמר בפיו, יפרש, יבדיל.

הנדר הוא תנאי, מין מקח וממכר עם ה' – אם אלוהים יעשה כך וכך, אני אעשה (או לא אעשה) כך וכך.

מפרש את הפסוק שלנו אבן עזרא – "אם השם יעשה לי כן, אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני עלי או ערך בהמה".

ומיד אחרי באה רשימה של מה הערך של כל סוג של נפש ונפש. בשקל כסף.

ספר ויקרא הוא כולו ספר של חוקים. והרי הפרשה שלנו נקראית 'בחוקותי'. הספר מסתיים בפירוט הערך של הנפש – של החיים עצמם וקובע להם תג מחיר ברור ואחיד.

המילה נפש מופיעה בספר ויקרא לראשונה יחסית בתחילת הספר, בפרק ב' –  "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה." (ויקרא ב' א').

אומר המדרש על כך: "לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" (מדרש תנחומא).  כלומר הקורבן הפשוט ביותר הזול ביותר –המינחה, קורבן של סולת, גם הוא נחשב כאילו הקריב העני את נפשו הוא.

והמסר הברור פה הוא אותו מסר – שלא יטעה המקריב או הנודר לחשוב שהתורה מעודדת לומר כי הדרגה העליונה של הקורבנות היא הקרבת נפש ממש – לא שלו ולא של בני ביתו. אם מישהו טועה לחשוב כי מוות על קידוש השם – במכוון, ביודעין בתכנון מראש הוא נעלה מכולם, הרי באה התורה וקוצבת דמים ברורים, כלומר ערכים כספיים קבועים במקום חס וחלילה דמים שפוכים.

מדרש תנחומא לוקח את הפסוק שלנו, מצמיד אותו לפסוק ממשלי ומנסה להסביר את הסיפור על יפתח הגלעדי –

"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז א) – זהו שהכתוב אומר: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (משלי יא ל) – זה התורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות …

וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר: "וידר יפתח נדר לה', והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי". באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני? זימן לו הקב"ה בתו, שנאמר: "והנה בתו יוצאת לקראתו"…

מסופר לנו במדרש כי בתו של יפתח מנסה להוכיח הן בפני אביה והן בפני החכמים כי התורה אוסרת על הקרבת נפשות – ולא אביה ולא הכהנים שומעים לה.

"כיון שלא מצאו פתח להתיר את נדרו, עלה ושחטה לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה יט ה). "אשר לא צויתי" – לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו "אל תשלח ידך אל הנער" … "ולא דברתי" – ליפתח להקריב לי את בתו. "ולא עלתה על לבי" – שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, שנאמר: "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה" (מלכים ב ג כז). מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה. (מדרש תנחומא, פרשת בחוקותי, סוף סימן ז').

ואין פה רק ביקורת ישירה על השופט יפתח אלא גם ביקורת מרומזת ונוקבת על הכהנים – שלא יודעים את התורה. ספר ויקרא – הוא הספר של תורת הקורבנות, אך אלו הם אינם קורבנות אדם. להיפך – חיי אדם הם קודש קודשים. אפילו כשאתה מוכן לנדור על משהו שערכו בעיניך שווה כערך חייך שלך או של בני ביתך – אין אתה רשאי ליטול – לא את חייך שלך ולא של אנשים סביבך.

התורה בוחרת בפסוק שלנו לא להשתמש בפועל לנדור כי אם להשתמש בשורש פ.ל.א – "כי יפליא נדר" – כאשר מדובר בחיי אדם – תודעתנו חייבת לשאת את הפלא הגדול, היחודי שיש בכל אדם ואדם. בכל נפש ונפש.

 

שבוע אחרי האסון במירון בו ארבעים וחמש נפשות איבדו את חייהם, בו נפגעו לעד ארבעים וחמש משפחות  – וזה קרה כי ההנהגה שלנו- הדתית, הפוליטית, האנשים האחראים והאמונים לחיינו לא זכרו את הפלא. הם לא קראו את התורה.

 

כי יפליא נדר – בערכך נפשות

חזק חזק ונתחזק. שבת שלום.