קהילה יקרה עד מאד,
הפורים הזה אנחנו מציינים בדיוק שנה לרגע שבו מגפת הקורונה שינתה את חיינו. הפעם האחרונה שהתקהלנו בה יחד, קטנים כגדולים, הייתה באדר הקודם. מיד אחרי חג הפורים נגזר עלינו להיות מפורדים – והפעם אין זה מאפיין של "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", אלא רוב יושבי תבל נאלצו להתמודד ועדיין מתמודדים בצורה כזו או אחרת עם המגפה הנוראית הזו.
המוטיב המרכזי של חג הפורים הוא נהפוך הוא.
ועל כן – למרות שעדיין אין אנו יכולים להתקהל – נהפוך הוא:
נהפוך את אי-היכולת להיות ביחד, באופן פיזי, ללהיות ביחד דרך שליחת מנות זה לזו ומתנות לאביונים. נזכור כך שכולנו אחד – קשורים בעבותות של יחסים אנושיים זה לזה. קירבה שהיא מעבר לקירבת מקום. שביכולתנו ליצור מקום שאיננו מקום. ליצור מרחב של קדושה.
נהפוך את חרדת חוסר-הודאות להומור, בעיקר על עצמנו ועל המצב האבסורדי שאנו מציינים שנה לתחילתו.
נהפוך את תחושת הייאוש לתחושה של תקווה. של מציאת האנשים הטובים מסביבנו, של מציאת הכוחות בנו להעניק לאנשים סביבנו. שהרי הנתינה היא מתן תקווה בראש ובראשונה לעצמנו. ושהרי גאולת פורים מבשרת את גאולת פסח. מזכירה לנו שאנו בני ובנות חורין למרות הכל – "ומי יודע אם לעת כזאת הגענו למלכות".
כולי תקווה ולמען האמת, ביטחון – שהעמלק ששם לו כתר קורונה יופַּל – הן על ידי התבונה וכושר ההמצאה האנושי והן על ידי תחושת הערבות ההדדית של כולנו. ובבניין ציון ותבל ננוחם.
שיהיה לכולנו חג פורים הפוך ושמח, הרב אלונה.
