"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…" (דברים י"א ,י"ג)

גם ה"ואכלת ושבעת וברכת" מברכת המזון מגיע הישֵר מפרשת "עֵקֵב". וגם  הציווי על הנחת תפילין. וכמו שֵם הפרשה – בתוכנה היא מתמקדת בסיבה ותוצאה: אם תהיו ילדים טובים – תהיה ברכה וגשם ושובע ואם תהיו ילדים רעים תבוא עליכם צרעה או חיית השדה אוייב מרושע.

אבל בינות לתורת הגמול הפשטנית הזו- מסתתרת תפישת עולם קצת אחרת.

לפחות בממד החיובי – עשיית טוב איננה נזקפת אך ורק לזכותי.  ואם "[ו]אמרת בלבבך, כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" אז אתה ממש לא בכיוון. כי הנכון הוא: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלהיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' אליהנו לרשת את הארץ….".

כל פעם שאנחנו לוחשים לעצמנו דברי היבריס, כל פעם שליבנו גובה מרוב הערכה עצמית עלינו לבצע מילה. לא, לא מילה פיזית אלא מילה של הלב. אם אנחנו שותלים גאווה מיותרת בלבבנו, עלינו למול אותו, להסיר את עודף הסרח הזה. והדימוי הנפלא הזה, שאנו מצווים על מילת הלב, מופיע בפרשה שלנו כך:

"ומלתם את לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי ה' אלוהיכם הוא. אלהי האלוהים ואדוני האדונים. האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה".

במה אלוהים גדול?  בכך שאזנו ולבבו קשובים לזקוקים, בכך שהוא עושה משפט למוחלשים על ידינו – ליתום, לאלמנה ולגר.

ואם אלוהים הוא אמת המידה שלנו, הרי שהגדולה של רוב איננה נמדדת בלשמוע את רצונו, שפתו, ערכיו בלבד (או בניסוח עכשווי של עוד תקופת בחירות – "זכויות יש גם לרוב והרוב מכריע") אלא בלעשות משפט צדק למוחלשים על ידי הרוב. זו האחריות שלנו בתור בני אנוש. ובטח בתור יהודים.

הקו המתוח המקשר בין חוקים כמו חוק הלאום, חוקים ומדיניות המפלה נגד קבוצות מיעוט, מדיניות הרודפת גרים היא אותה עורלה. אטימות הלב וקשיות העורף.

לקראת סוף ספר דברים יחזור מוטיב מילת הלב בפסוק בדברים ל' ו':

וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

את לבבך ואת לבב – הם אחד מראשי התיבות לחודש אלול.

חודש אלול כפי שנכריז בעוד כמה רגעים, יתחיל במוצאי שבת הבאה. בחודש הזה אנחנו מצווים להוריד את כל השכבות המיותרות שעוטפות את ליבנו ומקשות אותו.

נקריא שוב את הפסוקים מתוך פרשת השבוע שלנו –

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: … וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: … וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

אומר מדרש רבה על הפסוק הזה – היזהרו שמא תמרדו בַּמָקוֹם, שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע, שנאמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת".

 וממשיך טענה זו הפרשן בן המאה ה12 בצרפת, רשב"ם (ר' שלמה בן מאיר) – ומוביל אותנו מתחילתו של חודש אלול עד סוף המהלך הזה – לחג הסוכות. "באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר. "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה […] ואל תאמרו בלבבכם: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".[…] ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה, קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.

מי יתן ובפתח התקופה הזו מתחילת חודש אלול ועד סופו של חודש תשרי – עת הגרנות שלנו מלאים, הגפנים מבשילות על הגדרות ועל הסככות ובתינו מלאים תודה לאל כל טוב, שנדע לזכור את החשוב, שלא ירום לבבנו. שנדע למול אותו. נדע לקיים את הפסוק בחיינו ולדאוג גם לבחור במנהיגנו – אשר לא ישאו פנים ולא יקחו שחד. שיעשו משפט יתום ואלמנה ויאהבו גר לתת לו לחם ושמלה".

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום.

השבת היא שבת "נחמו", השבת הראשונה אחרי ט' באב, אחרי שלוש שבתות של תוכחה ששיאן בציון חורבן בית המקדש. מתחילים לקרוא בהפטרה סדרה של שבע נבואות נחמה ולא נבואות פורענות.  שבע שבתות שיובילו אותנו עד לשבת שלפני ראש השנה, שבת "ניצבים".

קורא ישעיהו בהפטרה שלנו שעל שמה נקראת השבת –

נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.  ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ–כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ:  כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.  {ס}

ג קוֹל קוֹרֵא–בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.  ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.  {פ}

כמה מתאים השילוב הזה של נחמה ואהבה. אבל אהבה איננה רק נחמה, היא מביאה איתה נחמה אך היא גם ובעיקר כח פלאי, שיש בכוחו להפוך עקב למישור ורכסים לבקעה. בעיני היכולת לאהוב היא לב ליבה של האמונה. האמונה באלוהים, האמונה באדם.

על הפלא הזה, על הכח שביצירת זוג מדברים כבר מבראשית –  "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

לא במקרה משתמשים בפועל 'דבקות' גם כשמדברים על האהבה שבין בני זוג לאהבה ביננו לאלוהים.

האהבה היא לא ההידלקות הרגעית, ההתאהבות הראשונית. זה לא חוכמה. האהבה היא הדבקות, העיקשת היומיומית לברוא שוב ושוב.

ואישה חכמה אחרת, משוררת נפלאה בשם סיוון הר-שפי, מתארת את הבית, המשכן כשיבנה. ותראו כמה הוא יכול להיות שונה מהבית השלישי אליו משתוקקים חלקים נרחבים בעמנו. הר-שפי קוראת, בשיר הבא, לבריאה הזו של הזוגיות, המעתיקה עצמה מהדימוי של הכרובים מעל ארון הקודש – ברכה –

בחדרי חדרים / סיוון הר שפי

כְּשֶׁנִּבְנֶה אֶת הַבַּיִת
דְּלָתוֹת רָאשִׁיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת
חַלּוֹנוֹת לְאַרְגְּמַן שְׁקִיעָה
לְמַשַּׁק זְרִיחָה

נוֹתִיר חֶדֶר אֶחָד רֵיק
וּבוֹ נַעֲמֹד כָּל הַיָּמִים
לֹא אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים
קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים
כְּנָפַי עָלֶיךָ כְּנָפֶיךָ עָלַי

וְהַחַיִּים יִרְחֲשׁוּ בַּחֲדָרִים הָאֲחֵרִים
בַּמִּטְבָּח וּבַסָּלוֹן
בְּחַדְרֵי הַיְלָדִים
וְיִצְהֲלוּ וְיַרְעִישׁוּ וּבָהֶם נִצְמַח
אֲבָל שָׁרָשֵׁינוּ הַשְּׁקֵטִים
מִן הַחֶדֶר הַהוּא
וְהַחֹם וְהָאוֹר וְהַשַּׁבָּת

קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים
פָּנִים אֶל פָּנִים
בְּרָכָה.

אולי רק שירה, בין אם היא עתיקה מ"שיר השירים" ובין אם היא שירת משוררות חדשה, מסוגלת לומר בזיקוק משהו נכון על הפלא היומיומי הזה – כותבת המשוררת לי עברון

גודל האהבה / לי עברון 
לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְּדוֹלָה מֵהַחַיִּים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגֹדֶל הַחַיִּים
שֶׁכְּשֶׁיִּתְנַשְּׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִּים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְּמִישָׁה, שֶׂמִּתְנַשֶּׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶּצֶת
עִם הַחַיִּים,

אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים

ולסיום בהפטרה משורר ישעיהו: "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם"

נעלה על הרים גבוהים, ונקרא בצמא לאהבה, גמישה, חיה, בונה, ברוכה, מנחמת.

שתהיה לנו שבת שלום מלאה מלאה באהבה ובנחמה.

בחודש החמישי – באחד לחודש. החמישי הוא חודש אב. היות והתחלנו היום את חודש אב – חשבתי שיהיה זה נכון להקדיש את דבר התורה הפעם לפטירתו של אהרון.

מות אהרון מסופר בהרחבה כמה פרקים קודם לכן בפרק כ' (פרשת חוקת):

וַיִּסְעוּ, מִקָּדֵשׁ; וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּהֹר הָהָר, עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם, לֵאמֹר.   יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל–עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה.   קַח, אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-אֶלְעָזָר, בְּנוֹ; וְהַעַל אֹתָם, הֹר הָהָר.  וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם.   וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר, לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה.   וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר; וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר, מִן-הָהָר.   וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.   (במדבר, כ' כ"ב-כ"ט).

מדוע דווקא בחר הכתוב לספר פעמיים בהרחבה יחסית על הפטירה של אהרון?

השאלה הזו הטרידה כנראה גם את חז"ל. ובמקום תשובה אביא מדרש ארוך הלקוח מ"ילקוט שמעוני" שהינו לקט מדרשים מאוחרים, כנראה מהמאה 11 או ה-13.

כדי לא להטריח את הציבור לקחתי את גרסת ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי והתאמתי אותה מעט ללשוננו-

כשהגיע זמנו של אהרון למות, אמר הקב"ה למשה – לך והודיע לאהרון. השכים משה בשחרית והלך לו אל אהרון. החל קורא לו – אחי! אחי! ירד אהרון אחיו ושאלו – "מה ראית להשכים ולבוא אלי"? אמר לו משה – "התקשיתי לישון היות והיית מהרהר בדבר מן התורה". "ומה הדבר שהיית מהרהר בו"? "איני יודע מהו, אלא שבספר בראשית הוא". "הבא אותו ונקרא בו" נטלו ספר בראשית וקראו בו כל פרשה ופרשה ועל כל אחת ואחת אמר "יפה עשה ויפה ברא הקב"ה!" וכיון שהגיע לבריאת האדם, אמר משה – "מה אומר לאדם, שהביא מות לעולם"? ואני ששלטתי במלאכי השרת ואתה שעצרת את המוות- לא סופנו לכך? עוד כמה שנים יש לנו לחיות?" אמר לו (אהרון) "קטנות הן!" משה המשיך והאריך בדבריו עד שהזכיר לו את יום המות. מיד הרגישו עצמותיו של אהרון גויעתו. שאל אהרון את משה "שמא בשבילי הוא הדבר?" אמר לו – "הן" […] שאל משה – מקובל עליך למות? אמר אהרון – הן. אמר משה – נעלה להר ההר. מיד עלו שלשתם – משה ואהרון ואלעזר לעיני כל ישראל. […]

“וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" — לְמשֶׁה לֹא בָכוּ אֶלָּא אֲנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְהָיָה מוֹכִיחָם בִּדְבָרִים, וְאַהֲרֹן לֹא אָמַר מִיָּמָיו לְאִישׁ: סָרַחְתָּ, וּלְאִשָּׁה — סָרָחַתְּ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם,[…]  מְלַמֵּד כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בְּאָדָם רָשָׁע וְנוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם; לְמָחָר בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לֵילֵךְ וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה, אָמַר: אוֹי לִי! אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחַר־כָּךְ וְאֶרְאֶה אֶת־אַהֲרֹן? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם, — וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה, הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, רְאֵה! חֲבֵרְךָ מְטָרֵף אֶת־לִבּוֹ וּמְתַלֵּשׁ בִּשְׂעָרוֹ וְאוֹמֵר: “אוֹי לִי, אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי וְאֶרְאֶה בַחֲבֵרִי? בּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו” — הָיָה יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ, עַד שֶׁמּוֹצִיא כָל קִנְאָה שֶׁבְּלִבּוֹ. שׁוּב הוֹלֵךְ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּעִנְיָן זֶה. וּכְשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָזֶה גִּפְּפוּ וְנִשְּׁקוּ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: “וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן… כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

והמדרש מלמד אותנו שאהרון נזכר פעמיים, וכל בית ישראל נעצבו עליו ללא יוצא מן הכלל, לא בגלל שהיה כהן גדול, ראש השלשלת של הכהנים. אלא כי היה רודף שלום. ועשה הכל, ללא קשר לפולחן, כדי שמדנים ומריבות בעם ישראל יעברו מן העולם.

מי יתן וביום השנה למותו של אהרון, נזכר בשיעור שהשאיר לנו ונדע ליישמו בחיינו אנו.

השבוע ההפטרה שלנו לקוחה מדברי הנביא מיכה, המתייחס לפרשת השבוע, היא פרשת בלק. וכך הוא אומר לעם:

"עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר–מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה.   הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן?

האם ה' רוצה בזבחים ועולות? בתקרובות ממשיות – התשובה ברורה, אך היא מנוסחת נפלא –

הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

על פסוק זה אומר ר' אליעזר במדרש: מאי דכתיב [הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ]. עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט – זה הדין, וְאַהֲבַת חֶסֶד – זו גמילות חסדים, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. (בבלי סוכה מט ע"ב)

כלומר הצנע לכת עם אלוהיך הכוונה היא לעמוד ליד אנשים בשעת כאבם וצרתם ופשוט להיות שם. הרבה אורית רוזנבליט כותבת כי אלו שתי דוגמאות לרגעים בהם נמצא האדם בצלם של אחרים, אך נוכחותו עושה עבורם את ההבדל וגם עבורו.

האדמו"ר מקוצק מאיר זוית אחרת על הצלע השלישית בדרישה של מיכה הנביא – הצנע לכת עם אלוהיך –

"וכעין זה דרשו על התפילה הנאמרת בעת הכנסתו של תינוק בברית המילה "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". מהו כשם? "כמו שלברית נכנס התינוק ללא גאווה, ללא פניות וללא כוונות זרות, שהרי התינוק עצמו אינו עושה מאומה, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים"(עטורי תורה ויקרא עמ' 65 בשם אדמו"ר מקוצק).

כלומר כשאנו מקיימים את המצוות, את המשפט ואת החסד – עלינו לעשות זאת בצניעות עם אלהינו – לא מתוך האגו, לא מגאווה, יהירות או דאגה לתדמית שלנו – אלא כמו הסיסמא המאוסה אך הגאונית של נייק – JUST DO IT פשוט לעשות.

והנה אתמול נודע לי על אשה אחת שמנסה פשוט להתקיים, פה במבשרת עירנו, אם יחידאית, שפותחת בית קפה ויהודים לאומניים קיצונים גורמים לה לסגור אותו – בהפחדה, באיומים. והיא מתגברת ומתעקשת ופותחת שוב את בית הקפה הזה.

והדרשה הערב היא קצרה במיוחד, אין צורך להכביר במילים. פשוט צריך לעשות את זה.

עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך.

הכתובת של בית הקפה היא מבצע נחשון 1. פשוט צריך להגיע לשם.

תפילה, כמו שהרב השל טען, לעיתים קוראת לא על השפתיים או בלבותינו, אלא ברגליים.

שבת שלום ועיד אל אדחא שמח לשכנינו.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לֵאמֹר.  ב שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.  ד וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה–אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא.  ה וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם:  לִרְאוּבֵן, אֱלִיצוּר בֶּן-שְׁדֵיאוּר.  ו לְשִׁמְעוֹן, שְׁלֻמִיאֵל בֶּן-צוּרִישַׁדָּי.  ז לִיהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב.  ח לְיִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר…..והשמות נמשכים.  טז אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם:  רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם.

ברוב המקרים, דבר התורה לפרשת במדבר ידלג מעדנות מעל לרשימת השמות הזו ויבחר לדבר על סדר התקדמות בני ישראל לפי מחנות או אולי על ההקדשה של תפקידי הלוויים והתפקידים של כל משפחה ומשפחה.

אך אני דווקא ארצה למקד מבטי ברשימה הזו של נשיאי ישראל ולדבר על שניים מתוך הרשימה –

הראשון הוא נחשון בן עמינדב. מניחה שהם מצלצל לכם מוכר – נחשון, בן עמינדב משבט יהודה הוא הראשון שהעז לקפוץ למים ברגע אחרי שמשה נטה את ידו על ים סוף. ומכאן המושג נחשון. אם תחפשו את הסיפור במקרא לא תמצאו. הסיפור מופיע לראשונה בתורה שבע"פ – היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים וזה אומר: אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדים וצווחים – קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה אלו באלו קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה"  (סוטה, ל"ו ע"ב).

השם השני שלא נשמע לי מוכר, אלא פשוט נשמע מצחיק הוא שלומיאל בן צורישדי.

כיום נאמר על שלומיאל שהוא "בעל ידיים שמאליות". להבדיל משלימזל חסר המזל, השלומיאל הוא נושא באחריות לצרות הבאות עליו. שתי המילים רווחו ביידיש ומשם זלגו אף אל התרבות הגרמנית. המשורר הגרמני, היינריך היינה, מזכיר את השלומיאל בשיר המוקדש ליהודה הלוי. וכדי להבין את האיזכור בשיר, צריך לחזור למדרש התלמודי הטוען כי שלומיאל בן צורישדי, נשיא שבט שמעון, הוא לא אחר מזמרי בן סלוא. זה שזנה יחד עם מדיינית ושניהם שופדו באכזריות ע"י חניתו של פנחס הכהן.

כותב היינה בשירו כך: "האגדה המסופרת על ידי העם, שהועברה בעל פה מדור לדור, מכחישה את העובדה שהיה זה זמרי שנדקר על ידי רומחו של פינחס; אלא שבמקום, עיוור מזעם, פנחס דקר לא את העבריין אלא אחר, חף מפשע: את שלומיאל בן צורישדי". (אילון גלעד, מי היה השְׁלוּמִיאֵל הראשון?, באתר הארץ, 13 ביוני 2019)

לפי הפרשנות האחרונה של היינריך היינה שלומיאל הראשון, היה ככל הנראה גם שלימזל לא קטן.

אנחנו נאחל לכולנו הרבה מזל, הצלחה במעשי ידינו (בין אם ימניות הן או שמאליות) ושבת שלום ?

איזו תמונה נפלאה של תקומה! במיוחד לנו שגרים בהרים האלה, שעוד כמה חודשים, בסופו של הקיץ שמתחיל כעת,  יטפו ההרים עסיס של גפנים ותאנים ותמרים….

כמה מרנין ומלא צבעים וריחות הוא התיאור של עמוס.

והתיאור הזה של תקומה חוזר בצורה טיפה שונה – גם בדברים של בת לניצולת שואה שכתבה כך אתמול –
" בשבוע אחד, באפריל 1944, ממש לקראת סוף המלחמה, כל המשפחה הענקית של אמי נרצחה באוושוויץ. הסבים, הדודים, האחיינים, בני הדודים (הקטן ביניהם- בן ארבע שבועות בלבד). משפחה עצומה שתוך מספר ימים לא נותר ממנה זכר. עשרות שנים אנחנו מציינים את יום השואה אבל השנה קרה משהו יוצא דופן. אתמול בערב  אמא שלי התקשרה, ממררת בבכי כפי שלא שמעתי אותה מעולם, ואמרה שהשנה (בגיל 85) היא פתאם קולטת את משמעות השואה אחרת לגמרי מבכל השנים הקודמות. השנה היא פתאם שמה לב שכל הניצולים ממעטים לדבר על מה שקרה בתופת של המלחמה ומתרכזים בלספר על הילדים, הנכדים והנינים שלהם. הדגש שלהם הוא על  העשייה המקצועית והאישית שלהם, על ההישגים שלהם בבניית המדינה, המשפחה והחברה שהם היו שותפים בהקמתה. הבכי שלה לא בכי של צער אלא בכי של התרגשות. בכי של גאווה, של הכרה בכך שניצולי השואה יצרו  בידיהם הפצועות ובליבם השרוט והמצולק יש מאין. שהם בחרו לנצח את היטלר לא בכוח ובאלימות אלא בלידת ילדים, בניית עסק, עבודה משמעותית וחיים של עשיה. אני חושבת על כך שאמא שלי, חדורת פחדים וחרדות, גידלה שתי בנות שקטות, רגועות , ללא מטען של רתיעה וחשש מבני אדם ומבינה פתאם לעומק את משמעות הציווי "ובחרת בחיים".  זה אולי הלקח הכי משמעותי שסבתי ז"ל ואמא שלי הנחילו לי- על אלימות, שנאה, גזענות ורוע מגיבים בבניה, בעשייה, באמון בבני אדם ובהקמת מסגרות חברתיות שעושות טוב."

ו"ובחרת בחיים" – הקמת אנדרטאות של מעשים טובים (כפי שציטטה לנו מירב את דוניה רוזן ז"ל בזכרון בסלון האחרון שנערך בקהילה).

ובכל זאת, המעשים הטובים, באם נעשים, צריכים לקבל הקשר תרבותי.

במילים אחרות – זיכרון קולקטיבי בונים ומוסרים, מדור לדור. זהו אחד מהנדבכים החשובים ביותר בכל תרבות, בכל דת ובטח ובטח ביהדות. והגדת מדור לדור.

השבוע שאלתי אתכם לגבי יוזמה אחת כזו, מקומית, של ריצת ששה ק"מ לזכר ששת מיליון קורבנות. והנה חלק מהתשובות שקיבלתי מכם – בעילום שם כמובן.
היו תשובות נחרצות נגד –

"קשה להביע דעה בצורה מכבדת על אירוע כזה."

וגם "מרגיש כשימוש ציני"

או – "זה נראה כמו מערכון של החמישיה הקאמרית, זה הזוי בהרבה מאוד רמות לדעתי"

"לא אכתוב בקבוצה, אבל זה נראה קצת… מוזר… ריצה לזכר אלה שרצו מהגרמנים?

מצד שני אני יודעת שיש פרקטיקה של ריצות לזכר חיילים שנהרגו, אז אולי אני סתם שמרנית. ?‍"

והיו גם תשובות אחרות –

לדעתי, אם ניתן להעביר (בעיקר לצעירים) את זכרון השואה בצורה שונה מטקסים קרים ( לעיתים גם מנוכרים), אפשר בהחלט לגרום להם להזדהות – בתנאי שיקבלו מידע מקדים ואולי אפילו שכל אחד ישא שם של מי שנרצחו.[..] מוכרחים למצוא דרכים שונות לנוער של היום. בזמנו הזדעזעתי כשהבן שלי כתב שיר רוק על השואה, אבל הוא צדק… היום יש הצגות, סרטים וגם שירים. חייבים להתאים את המסר למקבלים.

היו לא מעט תגובות ברוח דומה – דרך העברת המסר חייבת להתעדכן מדור לדור גם כשהמסר איננו משתנה.

חבר קהילה כתב לי ש"הרעיון הזה של ריצה לזכר הקורבנות עלה כבר בהיקף ארצי לפני כמה שנים ואז שאלתי אותו מה הוא חושב או מרגיש לגבי זה וכך כתב – בהרגשה, בתחושה ובתגובה הכי בסיסית זה יוצר אצלי רתיעה. כשאני חופר יותר בעניין , מנסה להבין מה כל כך מפריע אני מדמיין את ההפנינג השמח שיש באירועים מסוג זה.   אני גם מדמיין את האינדיבידואליזם שמאפיין אירועי ריצה. כל אחד מגיע עבור עצמו כדי לשבור שיא או להתמקד באיזה אתגר.  אם אקח את כל מה שמפריע לי ואדמיין אירוע מסוג אחר שהתכנים בו מכוונים כולם לזכרון, שרצים או הולכים בו אבל לא בהפנינג שמח ולא כל אחד בתוך עצמו, אז אני כבר לא בהתנגדות טוטאלית לאירוע כזה."

ואחרונה חביבה כתבה לי אמא שילדיה כבר יחסית גדולים כך –

"כשהילדים שלי היו קטנים והגיעו לגיל שהתחילו להתעניין במספרים גדולים, הראיתי להם סרגל של מטר, ואיך הוא מחולק ל100 סנטימטרים, ואז איך סנטימטר אחד מחולק ל10 מילימטר. ואז לקחנו את הסרגל הזה החוצה, והנחנו אותו על המדרכה של התחלת שדרות החושן. ואמרתי להם לדמיין סרגל כזה לאורך כל השדרה, מסומן במילימטרים. זה יוצא מליון מילימטרים. זו צורה להמחיש לילדים (וגם מבוגרים) כמה הרבה זה מליון. אז אולי צעידה/ריצה כזו זו המחשה מסוימת. לאנשים שצריכים להרגיש משהו קונקרטי, ופחות מתחברים דרך טקסטים, שירים, סרטים, וכו׳."

זה הזכיר לי שיר שכתב גיורא פישר ושאני מאוד מאוד אוהבת. שיר שמדבר על הקצה השני של הסקאלה המספרית. פישר כתב את השיר לזכר בנו, מרום, שנהרג במבצע "חומת מגן" והוא בן 20.

עוד שיעור במתמטיקה/ גיורא פישר

שָׁאַלְתִּי אֶת אִמִּי לִפְנֵי שֶׁנּוֹלָד בְּנִי הַשֵּׁנִי:

"אֵיךְ יִמְצֵָא הַלֵּב מָקוֹם לְעוֹד אַהֲבָה

כַּאֲשֶׁר כְּבָר עַכְשָׁו הוּא מָלֵא

עַד אֶפֶס מָקוֹם"?

עָנְתָה:

אַהֲבָה לִיְלָדִים מְנֻגֶּדֶת לְחֻקֵּי הַחֶשְׁבּוֹן:

כְּכֹל שֶׁתְּחַלֵּק אוֹתָהּ, תִּגְדָּל.

מֵאָז, אִמִּי אֵינֶנָּה וְגַם בְּנִי הַשֵּׁנִי אֵינוֹ.

וְלָמַדְתִּי שֶּׁ"אֵין" הוּא הַמִּסְפָּר הַיְחִידִי

הַמַּצְלִיחַ לְמַלֵּא אֶת הַלֵּב עַד אֶפֶס מָקוֹם.

מי יתן וכולנו כמדינה, כחברה וכיחידים נדע לעצב ולמסור זכרון של "ובחרת בחיים" של אהבה אינסופית, של חמלה ומעשים טובים – כזה הנשען על טרגדיות העם שלנו אך בוחר למלא את הלב בהרבה "יש".

שתהיה לכולנו שבת שלום.

מחר בערב אנחנו משתחררים, יוצאים ממצרים – מעבדות לחירות.

האמנם? האם אי-עבדות הינה בהכרח חירות?

"אם חירות היתה מושג שלילי בלבד", אומר הרב עדין שטיינזלץ, "אם חירות פירושה היעדר עבדות – הרי השחרור מן העבדות מקנה, כשלעצמו, את החירות. אולם יש לחירות גם תוכן חיובי, ותוכן זה איננו נוצר מעצמו על-ידי הורדת העול בלבד. שעבוד הוא מצב שבו אין אדם (או אומה) עושה מה שלבו חפץ, אלא את הדברים שאומרים לו אחרים לעשות. מצב של חירות הוא, כשיכול אדם לעשות את שלבו חפץ, לחיות את חייו שלו. אולם לשם-כך חייב הוא לחפוץ בדברים משלו, חייב הוא שיהא לו תוכן חיים משל עצמו.

להיות בן חורין פירושו: להיות בעל אישיות עצמית, להיות בעל מטרת חיים עצמית, שיש טעם לנסות לחיות אותה על אף כל הקשיים שבה.
[…]
הדברים הללו מובאים בתמציתיות רבה בתוך מאמר מפורסם של חכמינו, הדורשים את הכתוב "חָרות על הלוחות  "(שמות ל"ב, ט"ז) אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב). הפרדוכס הזה הוא הפרדוכס של החירות כשלעצמה. מי שאינו עוסק בתורה, או בעצם – מי שאין לו תורה, אין לו חיים עצמיים משלו. העובדה שאין עליו כרגע עולו של שעבוד זר הנראה לעין, בעצם אינה משנה לגביו. שהרי מה יעשה בחירות זו שלו, כשאין הוא לאמיתו של דבר רוצה משהו מסוים לעצמו? ועל-כן בהכרח, מטבע הדברים, הוא חוזר ומשעבד את עצמו שוב לבית העבדים, לכל מי שיהא אדון לו, לכל מי שיקבע בשבילו מה לעשות וכיצד לפעול."[1]

מחר בערב נתחיל את הספירה לעבר החג הבא שמשלים את פסח – עוד 49 יום בדיוק נחגוג את שבועות, חג מתן תורה. החג בו תינתן המשמעות אך גם ייאמר לנו בפירוש שחרות על הלוחות. לא בט' כי אם בת' ולכן – יש לנו את החירות – את המחשבה, התודעה ויכולת הבחירה לפרש את התוכן של תורת החיים הזו בצורה שתיתן משמעות וכיוון לחיינו. לא שתשעבד אותנו שוב לחוקים על גבי חוקים, לגדרות וסייגים, לא שנשעבד עצמנו שוב לאחרים שיאמרו לנו מה כתוב או לא כתוב בתורה, אלא שיוציא אותנו לחופשי. באמצעות התודעה, המחשבה והבנת היעוד שלנו נדאג שאנחנו והאנשים סביבנו יזכו לחירות.

עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי.[2]

שיהיה לכולנו חג חירות שמח!

[1] מתוך אתר "ישיבה" https://www.yeshiva.org.il/midrash/352

[2] יהודה הלוי

הדרשה הערב מוקדשת לבתי ולבני, לאורי ולאיתמר. והיא בבחינת והגדת לבנותיך ולבניך.

שנה שעברה, מסביב לשולחן הסדר, ביקשתי מאמא שלי ומאח שלה לספר מהי חירות בשבילם. והם ענו – חירות בשבילנו היא לחיות בישראל.

כדי להבין את התשובה של אימי ודודי, צריך לחזור לאודסה של שנות ה50 וה60 של המאה הקודמת.  אודסה תחת השלטון הסובייטי. אודסה שבערך שליש מתושביה הם יהודים. ורוב רובה אוקראינית. אבל שתי הזהויות האלה מחוקות. השפה האוקראינית נדחקה בערים הגדולות לטובת הרוסית. והיהדות – באופן מעשי הוצאה מחוץ לחוק.

אימי ודודי מספרים שבראש השנה וביום כיפור הם היו נפגשים מחוץ לבית הכנסת הגדול של אודסה. הם מעולם לא נכנסו פנימה ולא ידעו כיצד להתפלל. ולמה? כי היו עיניים ופנקסים שרשמו בדיוק, אבל בדיוק מי נכנס לתוך התפילה. והמידע הזה היה מסוכן. המידע הזה היה יכול לעלות לך בחייך או יחד עם מידע אחר לשלוח אותך רחוק רחוק לסיביר. והסכנה הזו היתה מוחשית וממשית. כל הזמן.

אחות של סבתא שלי עלתה לישראל מיד אחרי מלחמת העולם השניה. החבילות מחיפה היו מגיעות באופן קבוע.  אבל סבתא שלי היתה דואגת להחביא היטב היטב את החבילה בחוזרה מהדואר. כדי שלא יראו שיש להם איזשהו קשר עם ישראל.  את החבילה היו מוציאים רק אחרי שהדלת היתה נעולה ואחרי שכל הוילונות היו סגורים היטב. למה? כי בכניסה לחצר הפנימית של הבניין בו הם גרו, ליד שוק פריבוס המפורסם, היתה דירה שהיתה ממוקמת על השער, עם חלון שצופה אל הבאים והיוצאים. ובחלון ישבה השכנה ולפעמים גם השכן. הדירה הזו היתה בעצם המטה המקומי של הק.ג.ב. ובכל בניין היתה כזו דירה וכזו שכנה או שכן. האח הגדול תמיד תמיד צופה ומאזין. יודע בדיוק מתי יצאת ולאן ומאיפה שבת ומי ביקר אצלך ומה אמרת ולמי. תמיד. כל הזמן. אף פעם לא יכולת לדעת כיצד המידע הזה יוצא מהקשרו ויהיה בשימוש נגדך.  לפחות באודסה קראו למלשינים האלו מוּסֵר שזה משחק מילים בין המילה מיידיש מוֹסר ובין המילה ברוסית לזבל. מיותר לציין שבאודסה כולם, לא רק יהודים, השתמשו בכינוי הזה.

כל מי שקרא את "האמן ומרגריטה" המופתי (או כמו שנקרא בישראל – ה'שטן במוסקבה') מזהה את התופעה.  אימי ודודי קראו את הרומן הזה בהמשכים, לא בספר אחד אלא בעותק מודפס מחתרתית שעבר מיד ליד. ככה זה – בשלטון טרור, המידע שאתה צורך, קיים תמיד בשתי צורות – הצורה הרשמית והצורה המחתרתית. הרשמית מכונה, כאילו צוחקת במכוון על השומע –  "פראבדה" – אמת. הרבה הרבה לפני כניסת ה"פייק ניוז" לחיינו, עם פראבדה, כולם יודעים שאין במידע שום שמץ של אמת. שהכל מפוברק ומסונן ומכוון כדי ליצור בלבול ולזרוע פחד.

ויש את הידע המחתרתי, העובר מיד ליד ומפה לאוזן – אבל גם בו אי אפשר לתת מאה אחוז אמון. ועכשיו עצרו רגע וחישבו על מאורעות השבוע הזה שקרו בישראל. דמיינו שאין לכם שום יכולת לדעת מהי האמת. מתי זו שמועה. מתי הדברים באמת קרו. וכך זה בשלטון טרור – אנשים נולדים וגדלים וחיים בתוך ההבנה שאין להם שום יכולת לדעת מהי אמת. ובמי לבטוח.

וכך הספרות הפנטסטית והמושחזת, כמו זו בספרים הנהדרים של בולגקוב היא זו שלמעשה הכי קרובה למציאות. כשאמא שלי סיימה את בית הספר התיכון היא רצתה ללמוד ספרות באוניברסיטה. אך מה לעשות ומכסת המקומות ליהודים בלימודי ההוראה לספרות היתה מלאה. כמובן שהמדיניות הזו לא היתה מוצהרת, אך היא, כאמור, היתה המציאות. אמא שלי הלכה ולמדה להיות אחות מיילדת.  בתפקיד שקיים רק ברוסיה הסובייטית  – אחות במעמד של רופא (כשבקולחוז הרופא מגיע רק פעם בשבוע, האחות היא גם הרופא).

ב73' חריץ קטנטן נפתח ונוצרה הזדמנות להימלט  – אמי הודיעה למקום עבודתה שהיא מתפטרת ועולה לישראל יחד עם סבתי ודודי. בתגובה כינס ראש המחלקה בבית החולים את כל העובדים. אם לשניה חשבתם שהיתה זו הרמת כוסית ואיחולי דרך צלחה – הנה, שוב, אתם ביקום אחר. ראש המחלקה אחז בכרטיס העובדת של אימי – הכריז מול כולם כי היא יהודיה בוגדת וקרע אותו לעיני כולם. ככה ייעשה לאישה שבוגדת במולדתה. ומאז המולדת הזו נמחקה. לאימי יש מולדת אחת – ישראל.

כשהייתי בכיתה ט' או י' חזרתי יום אחד הביתה מבית הספר וסיפרתי על השיחה שהיתה בכיתה בעקבות הבחירות ההולכות וקרובות. בנחרצות המאפיינת מתבגרת חזרתי על מה ששמעתי שאמרו חלק מחברי לכיתה – אולי עדיף שיהיה לנו מנהיג חזק אחד. מישהו ש"יעשה סדר". אמא שלי, שהיתה באמצע הכנת ארוחת הצהריים. נעצרה הישירה בי מבט ואמרה בשקט – אין שום דבר יותר חשוב מלחיות בדמוקרטיה. מלחיות בחופש. אין.   והיא הזכירה לי את כל הסיפורים שהיא ודודי סיפרו לי מגיל צעיר, שאת חלקם חלקתי איתכם הערב, אבל הפעם היא עשתה זאת בפרספקטיבה בוגרת. מתוך הגדרה של חירות.

אז הערב אנחנו מציינים את שבת חירות. ואני חושבת על אוקראינה ועל רוסיה לא רק כמקומות של מלחמה ומתיחות עכשווית אלא כשני ייצוגים, גם אם לא מדויקים, של צורות משטר. של אפשרויות חיים.

מצד אחד – האפשרות לחיות בחירות דמוקרטית – מוגבלת, מדומיינת עם ואריאציות כאלו או אחרות. אך עדיין אפשרות בה ראש ממשלה יהודי באוקראינה היא אפשרית. ומולה – לחיות בשלטון עריץ, דיקטטורי, שבו מבחן המציאות מעוות. בו היחיד חי בפחד מתמיד שמוזן על ידי השלטון. אין לי ספק במה אני בוחרת. והבחירה הזו היא בחירה אקטיבית של שמירה עיקשת, פנאטית, בלתי מתפשרת, על יסודות החירות הדמוקרטיים. על החירות לחופש ביטוי, לכבוד האדם וזכויותיו. המאבק הזה לחירות מתחיל במקום הישוב, בחינוך יום יום בגנים ובבתי הספר, מול השלטון המקומי ובשמירה על גבולות השלטון הארצי ומול עריצות הרוב. ומכאן לכל מקום בעולם.

השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. שבת שלום.

ויקרא הוא ספר הקורבנות – ספר ההתקרבות וההתרחקות לקדוש, ספר הטהור והטמא.

הספר מתחיל בתיאור סוגי הקורבנות ועבודת הכהנים.  אנחנו מתחילים מהברור מאליו, מהפולחן שמטרתו היא התקרבות לאל. אבל כשחוקֵי ותיאורי עבודת הקודש נגמרים, אנחנו חוזרים אל היומיומי, אל הגוף. וגם שם יש קדושה. אולי בעיקר שם.

פרשת שמיני מסתיימת בדיון בסוגי החיות הכשרות והטמאות – הדברים שאנחנו מכניסים לגוף שלנו ונהפכים לחלק מאיתנו באופן הפיזי ביותר של המילה.

ואז הפתיחה של הפרשה שלנו, פרשת תזריע,  עוסקת בדבר שנוצר בתוך גוף האישה ויוצא החוצה ומותיר אותה טמאה. אם ילדה בן זכר – היא תהיה טמאה עוד 33 יום ואם ילדה בת נקבה, תהיה האם טמאה עוד 66 יום. היכולת של האישה לחזר ולבוא אל הקודש, כלומר לעבור ממצב טמא לטהור –  קשורה במה שיוצא מן הגוף שלה.

וממשיכים בטמא ובטהור שבגוף עצמו. כך היא הפרשה שלנו שרובה עוסקת בצרעת – צרעת העור, הבשר והשיער. העיסוק הוא לפרטי הפרטים והתיאורים מדוקדקים עם מרקמים גוונים וצבעים. רוב בני המצווה ומשפחותיהם שנופל בחלקם פרשה זו מתחלחלים. ואני מבינה את החלחלה והרתיעה.  אבל מתחת לנגעים מסתתרת אמת פשוטה למדי.

הפרשה שלנו מסתימת באבחנה שהצרעת יכולה לעבור לבגד – בין אם הוא עשוי מעור או פשתן או צמר או ארוג שתי וערב.

ובפרשה הבאה – פרשת מצורע – נלמד שגם קירות הבית יכולים להידבק בצרעת.

והתפישה הכוללת של ספר ויקרא מתבהרת (לא יכולתי להתאפק מלהשתמש קצת בבהרת…)  -החלוקה האובססיבית לטמא וטהור קיימת בכל. אך אם נשים לב היטב, היא לא קיימת באופן כללי ביקום היא קיימת רק בדברים הקשורים לאדם. אנחנו לא מוצאים אדמה טמאה, אלא אם כן הדבר קשור לטומאת המת. אנחנו לא מוצאים בעלי חיים שטמאים לכשעצמם, אלא רק בהקשר בו הם משמשים כמזון לבני אדם.  הבד אינו טמא אלא רק היות ושימש כבגד וכך גם הבית ששימש ככסות לחיי האדם.

המעבר מטומאה לטוהרה איננו חיצוני, אלא קשור בעבותות לאדם – נעוץ בפנימיותו ונובע ממנו או ממנה החוצה – אל העור, אל השיער, לבגד ולבית.

ההפטרה של פרשת תזריע עוסקת גם היא במצורע – בנעמן מלך ארם. הלה גיבור חיל שאיתרע מזלו ונדבק בצרעת. בדרך שמועה הוא מגיע לאלישע בבקשה שירפא אותו. אלישע מורה לו לטבול שבע פעמים בירדן. המלך נעמן יוצא בחמת זעם – הוא המגיע מארם נהריים – ארץ הנהרות הכבירים – יטבול בזרזיף המעופש הזה המכונה ירדן? עבדיו משכנעים אותו לא להסתכל בקנקן אלא לסמוך על כוחו של עושה הניסים, איש האלוהים. נעמן מתרצה – טובל ומבריא. אלישע מסרב לקבל כל תמורה בעבור הריפוי. כמו אומר – עוצם הרוח, לא החומר. הפנימיות, לא מראית העין.

אלישע וגחזי, משרת אלישע, נפרדים מנעמן. גחזי חושב אחרת לגבי התשלום. הוא חוזר ורודף אחר נעמן ומבקש ממנו תרומה – לא לי חס וחלילה, אלא לשני בני הנביאים המסכנים הללו. קצת כסף ושתי חליפות בגדים. כמובן שהמסכנים הם למעשה משרתיו של גחזי. וכשהשלושה נפגשים שוב בירושלים – גחזי לוקח מהם את הכסף והמלבושים לעצמו ומפקיד אותם בביתו.

כשהוא שב לאדוניו, הוא מתמם – "לא הלך עבדך אָנֶה וָאָנָה" ואלישע עונה לו בפשטות – "לֹא-לִבִּי הָלַךְ, כַּאֲשֶׁר הָפַךְ-אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ?" כלומר לא רק ראיתי בעיני שיצאת לרדוף אחר נעמן, אלא ראיתי בליבי. ראיתי את השקר, את הרדיפה אחר הממון, את צרות העין שלך. את הצרעת שבלבך שלך גחזי. ולכן הפנימיות תהפוך לחיצוניות. "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק-בְּךָ, וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם". ואכן גחזי הופך בן רגע למצרע כשלג.

ספר ויקרא הוא אולי הספר הטרחני מבין חמשת חומשי התורה, אך האמת הפנימית שלו היא אמת פשוטה מאוד – אם מקלפים את כל הפולחנים והטקסים, והתארים, והמזון והבגדים והמבנים – למטה יש אנשים. בשר ודם עם לב ורוח. והבשר והדם אינם טמאים לכשעצמם. הפעולות אותן אנחנו מחליטים ובוחרים לעשות הן אלו המטמאות או המטהרות. אותנו. רק אותנו.

בפתח חודש ניסן הוא חודש החירות נזכור כי תמיד בידינו להצמיח גאולה. אנו בני חורין להפוך את העולם לטמא או טהור. בכל הרוע, האלימות והמוות שפקדו אותנו בשבוע שחלף – יש לנו את החירות לנסות ולהטות את הכף. להתמקד בטוב כדי להשפיע טוב על סביבתנו.

"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נ"א י"ב). כן יהי רצון.

שבת שלום.

ואולי כי בעשרת הימים האחרונים הייתי בריצת מרתון להגשת בקשה לתמיכה ממשלתית בקהילה שלנו. בהגשת עשרות טפסים מטפסים שונים, בריצה אחר חתימות וחתימות משולבות וחתימות דיגיטליות ותצהירי עורכי דין ותמציות רישום –  כך כשסוף סוף התיישבתי לכתוב מילים אלו כל מה שחשבתי עליו היתה המילה הפרסית פתשגן.

כן. זו שנקרא בדיוק ביום חמישי במגילה – הצו המלכותי בו אחשוורוש מצווה כך – פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב, לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים–לִהְיוֹת עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. 

לכל שלטון יש חוקים ותקנות, ופקידים ושליחי השלטון. ככה זה במדינתנו וכך היה בשושן.

ולכן את הדרשה השבוע אקדיש לפתשגן ההוא.

הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.

מדוע העיר שושן נבוכה? היינו מצפים אולי למילה אחרת – אם תושבי שושן צדיקים כתושבי נינוה – הרי שהיתה קמה קול צעקה. ואם רשעים גמורים הם כתושבי סדום – אולי היה זה רעש שמחה גדולה?

העיר שושן נבוכה כי הצו לא ברור. מה שידוע להמן ואחשוורוש לא כתוב בצו. כל מה שכתוב בצו הוא- להיות עתידים ליום הזה. על מי מדובר? ולמה עתידים?

והיות וסופר המגילה הוא סופר נהדר – מיד בשורה הבאה נאמר לנו: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה". היות ומרדכי מקורב לבית המלוכה (כמו שראינו בסיפור בגתן ותרש) הוא יודע את תוכן הצו. כשהוא פוגש את התך, הסריס – וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף, אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים (בַּיְּהוּדִים)—לְאַבְּדָם. וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם.

וכך עכשיו גם אסתר יודעת את כוונת הצו.

את ההמשך אנחנו מכירים…אסתר לוקחת על עצמה את משימת ההצלה ואף למזלנו עומדת בה. היא מבקשת מאחשוורוש לבטל את הצו המלכותי. והוא מסכים. אך ישנה בעיה – " כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב."

כותב הפרשן עמנואל הרומי – "בעבור שדתי מדי ופרס אין מדרכם לשוב אחורנית" – היות ובפרס המלך והאל חד הם – החוקים הם נצחיים ואי אפשר לבטלם. ולכן אומר להם אחשוורוש – וְ֠אַתֶּ֠ם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ " – אני סומך עליכם ועל חוכמתכם למצוא פתרון.

והפתרון נמצא די בקלות.

פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכׇל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכׇל־הָעַמִּ֑ים וְלִהְי֨וֹת (היהודיים) [הַיְּהוּדִ֤ים] (עתודים) [עֲתִידִים֙] לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹיְבֵיהֶֽם׃    מרדכי ואסתר הוסיפו שתי מילים בלבד – להינקם מאויביהם.

יש ליהודים זכות הגנה עצמית לקום ולהילחם אבל רק במי שקם עליהם. אין להם זכות לטבוח סתם כך בעמים אחרים בממלכה.

והפעם התגובה של שושן (וחשוב לראות שהתגובה היא של כל שושן, יהודים ולא יהודים כאחד):  והעיר שושן צהלה ושמחה.

מן הידועות היא כי אלוהים נסתר במגילה. המלך אחשוורוש המתיימר להחליף אותו בהחלטות גורליות מתואר בצורה כה גרוטסקית, שאין אלא להבין זאת כסאטירה שנונה על אנשים החושבים כי חוקיהם נצחיים ולא ניתנים לשינוי כחוקים אלוהיים. והנה בהוספה פשוטה של שתי מילים – כוונת החוק מתהפכת.

מה שנדמה עיתים כגורל, או כחוק עליון – אינו כך. כל עוד מדובר במעשי אדם תמיד, אבל תמיד, ניתן לשנות. ניתן לתקן. צריך רק את המרדכי והאסתר של דורנו כדי להעז.

מי יתן ונדע לתקן. מי יתן וערים רחוקות כשושן תשוב לצהול ולשמוח.

שבת שלום ופורים שמח.

הרב אלונה