כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.   שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.   רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד.  וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.

המלך כאשר יגיע יהיה מקרב העם, לא יהיה נוכרי ובעיקר – יהיה צנוע.

ומה הדבר הכי חשוב שהמלך עושה לאחר עלייתו על כס המלכות?

 וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.   וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם.   לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (דברים י"ז י"ד-כ').

הדבר הראשון אותו הוא מצווה לעשות הוא לכתוב לו ספר תורה. בקריאה ראשונה הדבר אולי מזכיר את התפיסה של אפלטון בדבר המלך הפילוסוף – השליט היודע לכוון את העם מכח תבונתו הרציונלית.

אך אין הדבר כאן דומה – המלך מצווה לכתוב, לקרוא כל ימי חייו, ללמוד ואז לשמור – את כל המצוות והחוקים. וזאת כדי שלא יגבה לבבו. כדי שתמיד ידע שמעליו קיים חוק. ושהוא לא באמת נבדל מאחיו.

בעוד שבועות מספר בארי יוביל אותנו בתפילה כשנקרא בקול גדול:

המלך. להזכיר לנו שאין מלך מלבדו. שרק אלוהים הוא קונה שמיים וארץ.  אנחנו בני האדם – לא.

השנה למדנו בבית המדרש עם צבי גילת את ספר שמואל א'. ושם – בפרק השמיני של הספר זה אכן קורה – בני ישראל פונים אל שמואל בדרישה לשים עליהם מלך. שמואל לוקח את העניין כעלבון אישי. אלוהים היות והוא אלוהים מרגיע את שמואל –  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם.

שמואל שומע בקול אלוהיו, לא לפני שהוא מנסה ניסיון אחרון להניא את העם מבקשתו. הוא מתאר לעם באריכות מה צפוי להם אחרי שיהיה מלך בשר ודם בישראל:

 אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.   וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת.   וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו.   וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו.   וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ.   צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.   וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. (שמואל א' ח', י"א-י"ח).

שמואל לוקח את משפט המלך מהפרשה שלנו, במיוחד את האיסור בו על ריבוי רכוש, ועבדים ושפחות וסוסים, והופך אותו לאיום האולטימטיבי.

והתשובה של העם –  וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.

לאחרונה הזדמן לי לראות כמה פרקים מהעונה הראשונה של הסדרה "הכתר" זו המתארת את קורות בית המלוכה הבריטי. ומה אומר לכם – אני מבינה מה הערגה הזו למלכות. יש קסם ומשיכה במישהו או מישהי בשר ודם שיגלם בחייו, בנשימתו ובגופו את האל עלי אדמות. הבגדים, הסוסים, הזהב והתכלת.

באחד הפרקים, בעת ויכוח סוער בין המלכה אליזבת לראש הממשלה צ'רצ'יל , המלכה מצטטת דברי עיתונאי ומסאי בן המאה ה-19 שכתב על החוקה הבריטית והמשטר שלה: ישנם שני מרכיבים של החוקה: היעיל והמכובד. היעיל – הממשלה הנבחרת והמכובד הוא המלך הריבון. ליעיל יש את הכוח לקבוע ולבצע מדיניות והוא כפוף לבוחרים. מה שנוגע לכולם צריך להיות מאושר על ידי כולם. המכובד נותן משמעות ולגיטימציה ליעילים, אך המכובד חייב לתת דין וחשבון לגורם אחד בלבד – לאלוהים.

כך הוא בגויים. אך לא כך הוא במסורת שלנו.

בירושלמי מובא הסיפור הקצר הבא:

ר' חזקיה הוה מהלך באורחא. פגע ביה חד כותי, אמר לו: רבי, את הוא רבהון דיהודאי? אמר לו: אִין. אמר לו: חמי מה כתיב [דברים יז טו] שום תשים עליך מלך. "אשים" – אין כתיב, אלא: "תשים" – דאת שוי עלך.( ירושלמי סנהדרין י"ג ע"ב.)

תרגום: ר' חזקיה היה מהלך בדרך. פגש בו כותי אחד, אמר לו: רבי, אתה רבם של היהודים? אמר לו :כן. אמר לו (ר' חזקיה לכותי) – ראה מה שכתוב: "שום תשים עליך מלך". 'אשים' לא כתוב. אלא   'תשים'. שאתה שם עליך.

ובמילים פשוטות יותר המלך או כל נושא משרה ציבורית, כולל רב, ראש עיר, ראש ממשלה וגם ראש אופוזיציה – צריך לזכור תמיד שהמלוכה למרות הטקסיות, והמשיחה וכל המכובדות שלה-  נובעת לא מהקדוש ברוך הוא, אלא מהעם ששם אותו למלך.

המלך היחיד שהוא מקור הסמכות של עצמו הוא ה-מלך. מלך מלכי המלכים.

בעשרת ימי התשובה ההולכים וקרבים אנחנו מוסיפים בתפילות ה' הידיעה למלך ולעוד תכונות חשובות – שלום, משפט וכד'.

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה, וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה יְיָ לְבַדְּךָ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְצַדְּקֵנוּ בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, המֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה והמִשְׁפָּט

שתהיה לנו שבת של שלום.

]]> https://kamatz.org/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%aa%d7%a9%d7%a4%d7%90/ Thu, 05 Aug 2021 09:42:23 +0000 https://kamatz.org/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%aa%d7%a9%d7%a4%d7%90-copy/ בין המצוות הרבות המופיעות בפרשה שלנו, פרשת ראה, מופיעה אחת מענינת: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא־תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: "

מהו תִגודדו?

הפשט של הפסוק יאמר – גֶדד הינו פצע עמוק משריטה. היינו-  לא תפצעו את עצמכם. קצת בדומה לאיסור לקעקע את גופנו. המשך הפסוק מחזק השערה זו – לא תגרמו נזק לגופכם כאות לאבל על מת. כנראה מנהג שהיה נפוץ ובו היו פוצעים את העור ואת השיער על המצח כדי להחצין את מעשה האבלות. התורה ובעקבותיה החכמים יוצאים נגד בניסיון לבטלו.

אבל יש, איך לא, פרשנות אחרת לגמרי למילה הזו. תתגודדו מלשון גדוד, להתגודד, להתאסף – תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלושה עשר, ובארבעה עשר, ובחמישה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן, איקרי כאן: "לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות. (יבמות יג ע"ב).

מה הקשר בין "אגודות אגודות" הפסוק שלנו וקריאת מגילה?

בפורים, אפילו מהניסיון שלנו, פה במבשרת, אנחנו יודעים כי קיימת שאלה מתי קוראים במגילה. בשיחה התלמודית למעלה, זו לא שאלה האם כמנהג ירושלים או כשאר הארץ, אלא  האם חייבים לקרוא כולם ביום אחד או האם יש טווח של ימים בהם אפשר לקרוא את המגילה. זאת כדי לא להטריח אנשים לבוא מעבר לשני, חמישי ושבת לבית הכנסת אם אין מניין במקום המגורים שלהם.

לכך עונה ריש לקיש – לא. צריך לקרוא ביום אחד כדי שלא תיווצר יתר פלגנות.

ממשיכה הסוגיה ביבמות כך: אמר אביי: כי אמרינן "לא תתגודדו" – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי (ב"ש) והללו מורים כדברי בית הלל (ב"ה), אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה [=אין בה]. אמר ליה רבא:[…] כי אמרינן לא תתגודדו – כגון בית דין בעיר אחת, פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה.

כלומר ניתן שתהיה מחלוקת, אבל כשמדובר בבית דין – אי אפשר שיהיו שתי מערכות משפט באותו המקום.

וממשיכים ומדגישים: "תא שמע: במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב; במקומו של רבי אליעזר אִין (כן), במקומו של רבי עקיבא לא!" (יבמות י"ד ע"א).

כלומר – לפי רבי אליעזר מותר היה לעשות מלאכה בשבת כדי לעשות מצווה – כאן מדובר על כריתת עצים להדלקת מדורה לשם ליבון הסכין שתשמש לברית מילה (!). ודוגמא נוספת של אכילת עוף בחלב. אצל ר' אליעזר – כן ואצל ר' עקיבא לא.

העיקרון פה הוא ההבדל שבין חוק ובין מנהג. חברה איננה יכולה להתנהל לפי שתי אמות מידה מקבילות או סותרות. צריך שהחוק יהיה אחד. אבל פרשנות שאיננה דיני נפשות – כאן יכולה להיות מחלוקת, אפילו בנושא "בוער" כמו עבודה בשבת או דיני כשרות. כאן אין מונופול. אם רבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי היו יכולים לאכול אחרת כל אחד במקומו, נדמה לי שגם אנחנו יכולים לחיות בשלום עם אגודות – והכל כדי שלא נתגודד במובן השני – נאבק זה בזה עד שפיכת דמים מיותרת.

שתהיה לנו שבת של שלום – איש איש במקומו, איש איש ומנהגו.

מדוע מכל הדברים, בנאומו האחרון של משה, לפני פרידתו מישראל ומהעולם הזה – זה הדבר שהוא בוחר לומר? 

רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם, וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. 

כמנהיג מוכשר, משה פוגש את העם בדיוק במקום שהוא נמצא, משה היה יכול להתחיל את נאומו האחרון בביוגרפיה האישית שלו או בבריאת העולם או ביציאת מצרים. אך לא – הוא יודע שהעם חושש מהמעבר לצד השני של הירדן, מהשלב של כיבוש הארץ בה יש ענקים. משה מחזק את רוח העם ומזכיר את ההבטחה האלוהית לירושת הארץ.  

והוא ממשיך –  

 וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.  יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.   יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם–אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.   אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.  

משה הוא לא מנהיג מתחנף או נחמד, אין אצלו פופולאריות זולה – אבל הוא גם לא משאיר את העם ללא מענה –  

 הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם.  וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.  וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם.   וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.   לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא;  

והמענה שהוא כל-כך ברור מאליו אבל כל כך קשה לקיים. גם משה הגדול היה צריך את חותנו יתרו כדי להבין אותו. החוכמה של מנהיגות גדולה ומיטיבה שהיא יודעת להאציל סמכויות, למצוא שותפים לדרך, להעצים  אותם, לבנות סדרי מנהל תקינים. 

ולא פחות חשוב – לעשות הכל בצדק, ביושר ומתוך חזון אמיתי. 

בארבע השנים האחרונות מיכל  – הנהגת את הקהילה בבטחה, ביושר, באומץ, דרך משברים ואתגרים לא פשוטים. ידעת לגדל אנשים שסביבך, להאציל ולסמוך, לכוון ולשפר והכל מתוך חזון ברור לאן את משיטה את הספינה.  ועל כך נתונה תודתינו והערכתינו העמוקה.  מי יתן ונזכה תמיד למנהיגות מבורכת שכזו. אמן! 

אבל לפעמים נחמד גם לשים לב לפרטים קטנים המופיעים בין לבין.

מיד אחרי פנחס אנחנו מוצאים רשימה ארוכה ארוכה של כל שבטי ישראל, לפי המשפחות שלהם. כפמיניסטית בלתי נלאית – אני ישר רצה לחפש את השמות של הנשים ברשימה, בד"כ כשמדובר ברשימות מקראיות נכונה לי אכזבה. אך דווקא כאן – בקריאה מדוקדקת – מופיעות לא פחות ולא יותר משמונה נשים –חמשת בנות צלופחד: מחלה, נעה, חוגלה מילכה ותרצה; יוכבד ומרים; ואם קוראים היטב – אז יש אחת – סרח בת אשר. אם נוסיף עוד את שמה של המידנית האומללה  – כזבי בת צור,  נגיע ללא פחות מתשע נשים.

אם לוקחים בחשבון שפחות ממאה נשים מוזכרות בשמן בתנ"ך – הרי שיותר מעשרה אחוז מהן מופיע בפרשה שלנו – הרי זה הישג מכובד.

תזכרו את המספר תשע. הוא מספר חשוב. עוד נחזור אליו.

נתעכב רגע ונביט מי הן הנשים שזכו ששמן יזכר לעד. אם נשים את כזבי בצד,הרי שרובנו מכירים את הסיפור של שבע מתוכן. חמש הן כאמור בנות צלופחד ויוכבד ומרים – האמא והאחות של משה ואהרון ומרים אחותם.

מיהי סרח בת אשר? חיפוש קל מגלה כי שרח מופיעה פעמיים – פעם אחת כשמונים את בני ישראל הנכנסים למצריים ופעם שניה, בפרשה שלנו כשהם יוצאים ממנה.

אם כך סרח, בתו של אשר, על דרך הפשט – חיה יותר מ400 שנה. היא היחידה שירדה למצריים וגם עלתה ממנה. ולכן סרח היא דמות פלאית. מדרשי חז"ל יתארו את שרח כאשה חכמה ובעלת כח השפעה, אשה שהגברים מרבים להתייעץ איתה והיא הגורם המניע תהליכים הסטוריים חשובים – בראש ובראש את מהלך הגאולה. בידי שרח נמצאים מפתחות הגאולה.

שמה המוזר של סרח, יכול אולי להעיד עליה – בתיאור בנית המשכן סרח הוא העודף. היריעה העודפת, הנוספת שהיא החשובה מכולן כי מכסה את הכיסוי.

על רקע של כל עשרות הגברים המוזכרים ברשימה – הנמצאים שם רק מכורח השיוך המשפחתי שלהם (הרשימה מחולקת לפי שבטים). שמונה הנשים הללו בולטות בהשפעה שלהן, בידע, בחוכמה ובניסיון שלהם.   ואוסיף כי גם באומץ שלהן ואולי ובעיקר בחתרנות שלהן אל מול הממסד – שרח, עפ"י אחד המדרשים, היא היחידה המעזה לבשר ליעקב כי בנו – יוסף עדיין חי.

מרים ויוכבד, גם זה עפ"י המדרשים הן למעשה שפרה ופועה, המילדות המעזות להפר את צו פרעה ובכך משפיעות על מהלך ההיסטוריה. כמובן שמרים תגדל ותהיה לנביאה – כמעט שוות מעמד לאחיה משה.

ואחרונות הן בנות צלופחד שמעזות להרים את קולן, להישיר את מבטן למשה ולדרוש צדק.

ביקשתי מכם לספור את המספר תשע – שמונה הנשים בנות ישראל ועוד אחת מדינית – וביחד תשע.

ולמה תשע חשוב לי?

כבר לפני שלושה שבועות ציינה כאן בדרשתה היפה, גוסטי, כי בממשלה החדשה שקמה בישראל יש הישג הסטורי – מתוך 27 שרים יש לנו תשע שרות. שליש. אנחנו רחוקים מאוד מ50% של יצוג שיוויוני אך זהו מספר השרות הגדול ביותר של שרות בממשלה עד כה.

מי יתן ותשע השרות בממשלה יהיו כשמונה הנשים ברשימה – חזקות, משפיעות, עושות צדק.

מי יתן ונזכה שמחצית מהאוכלוסיה תגיע לייצוג המגיע לה ושלא אצטרך לבדוק כמה נשים יש ברשימה פשוט כי הדבר יהיה מובן מאליו.

שתהיה לכולנו שבת שלום

מעטות הפרשות בתורה הקרויות על שמם של אנשים. פנחס, (חיי) שרה, קרח, נח, יתרו, והפרשה שלנו, בלק.

שרה אימנו, קרח ופנחס הכהן הגדול, שייכים לעם ישראל, אנשים יקרים וחשובים, ולכן עליהם לא נפתח את הדיון.

שלוש הדמויות האחרות אינם מבני עמינו. על נח, התורה מספרת כי היה איש תמים וצדיק. יתרו, כהן מדין, חותנו של משה, היה דמות מאוד חשובה בהסטוריה שלנו. לא רק שהוא מגיע מהמדבר אל מחנה ישראל, אחרי שהוא מתפעם מהמעשים של הקב"ה להצלת ישראל, אלא, גם העצות שנתן למשה קיבלו תוקף והביאו ברכה גדולה.

בלק, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. לבלק אין כל קשר לעם ישראל. נהפוכו. לא רק שהוא מלך נכרי של ארץ זרה, מואב, אלא, הוא גם רוצה לפגוע בעם ישראל. אני רוצה להציע שמה שמניע את בלק זה פחד. בני ישראל אמורים לעבור בשטחו, בדרכם אל ארץ ישראל, והוא מפחד שהם יפגעו בארצו. האם הפחד שלו מוצדק? אנחנו לא יודעים בוודאות. מצד אחד, כתוב בפרק כב, פסוקים ב-ג: " וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", לפי הפשט, לכאורה הייתה לבלק סיבה לפחד. מצד שני, אין כאן הכרזת מלחמה או אפילו כוונה של בני ישראל לפגוע במואב. כך או כך, התורה מלמדת אותנו בפרשה הזאת שהפחד, הוא רגש חזק מאוד שנמצא אצל כל בני האדם. לפעמים הפחד משתק ולפעמים הפחד מניע אותנו לפעולה של התגוננות, בצורה של אלימות, פיזית ומילולית, עוד לפני שמושא הפחד התממש. לא חסרות דוגמאות לכך, אבל כדי לא ללכת רחוק, אני מציעה להסתכל על החברה הישראלית בה אנו חיים כיום. כאשר אנשים מרגישים פחד, וחשים שהקרקע הבטוחה עליה דרכו במשך שנים רבות נשמטת להם מתחת לרגליים הם מתחילים להתגונן, לצעוק, להשמיץ, לקלל, להרים את קולם, ולפעמים גם פונים לאלימות פיזית נגד רכוש ובמקרים קיצוניים גם נגד חיים אדם. למעשה, אנשים המונעים מפחד יעשו הכל, על מנת שישמעו אותם ואת זעקתם. זה נכון לגבי החרדים, הערבים, העולים החדשים, קהילת הלהט"בים, נכים וכל בני האדם כולם. תתארו לכם עולם, בו במקום לפנות לאחת הפעולות שמניתי, היה מקום ומרחב לקיים שיח מכבד, כזה שמאפשר לעמוד אחד מול השני, להסתכל בעיניים ולראות את הפחד של מי שעומד מולנו. לספור עד עשר. לחשוב. לשאול. לברר, האם באמת הדבר שחשבתי על האחר זה הנכון? האם יש אמת במושא הפחד? אם בלק היה מברר אצל בני ישראל מה כוונתם, יכול מאוד להיות שכל הפחד שלו היה מתפוגג והוא פשוט היה מאפשר להם לעבור בארצו ולהמשיך הלאה. אבל לא כך היה. בלק מופיע בחומש במדבר במשך פרשה שלמה הנושאת את שמו, כדי ללמד אותנו על הפחד וגם על הדרכים להתמודד איתו.

אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, נפנה אל הגיבור האמיתי של הפרשה והוא לא בלק מלך מואב, אלא בלעם. הנביא, הקוסם, שנשכר על ידי בלק לקלל את ישראל. מדוע קוסם אלילי, שהגיע לקלל את בני-ישראל, ממלא תפקיד כל כך מכריע וממלא פרשה שלמה?!

ברעיון שאפשר לשכור איש קודש כדי לקלל מישהו טמונה ההנחה שאפשר לשחד את הקב"ה. מפי ה' תצאנה הברכות והקללות, לא מפי בני האדם. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם", אומר ה' על הכוהנים. מדוע אם כן בחר הקב"ה דווקא בבלעם שישראל יתברך מפיו ? הרב יונתן זקס ז"ל, טען שהתשובה לכך מנוסחת בספר משלֵי: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ, נָכְרִי – וְאַל שְׂפָתֶיךָ" (כז, ב). מוטב שאחרים ישבחו אותנו ולא אנו עצמנו.

דומה שאין עוד אומה שספרותה הלאומית טופחת על שכמה פחות מכפי שעושה התנ"ך לעם ישראל. עם ישראל בחר לזכור את כישלונותיו, ופחות מזה את סגולותיו. לא פיו שלוֹ הילל אותו. נדרש, לפיכך זר שיעשה זאת; ודווקא כזה שאינו אוהב אותו. משה רבנו תמיד נזף בעם ישראל. בלעם, הנכרי, הילל ושיבח אותו.

פעמים רבות, כאשר אנו שקועים בחיי היום יום, אנו מתקשים לראות את כל הטוב שיש לנו ובנו, וצריך אדם מבחוץ שיראה לנו תמונת ראי של עצמנו. בלק רצה לפגוע בנו, אבל דרכו למדנו להתבונן בעצמנו במבט מיטיב שיכול להאיר את עינינו.

אותו קוסם שהתבקש לקלל את ישראל, לבסוף, בירך אותנו בברכות שהפכו להיות נכסי צאן ברזל במסורת שלנו. שלוש פעמים קורא בלק לנביא בלעם לקלל את ישראל, ושלוש פעמים ועוד פעם אחת מברך בלעם את ישראל.

אחת הברכות האהובות והמוכרות ביותר, שאנו פותחים בה בכל כניסה לבית הכנסת ולעולם התפילה (לפחות בקהילת מבשרת ציון:), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

מילים אלה מופיעות כבר בסידור הראשון, שערך הרב עמרם גאון, במאה ה-9 בבבל, ומתחילות את תפילת שחרית, בכניסה לבית הכנסת. הרב עמרם הכניס מילים אלה אל תוך סידור התפילה, בכוונה תחילה, מפני שהתפילה היא מקום החיבור בין הקב"ה לבינינו. רבי יהודה הלוי מכנה זאת, בספר הכוזרי, "גרעין הזמן ופריו הגדול". ולכן, בתחילת התפילה, שהיא מקום הקשר הישיר והחי בין האדם לבוראו, אנו קודם כל אומרים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

בלעם מביע התפעלות רבה מאוהלי יעקב וממשכנות ישראל.

מהם האוהלים והמשכנות האלה?

על פי הפירוש הקודם, כנראה הראשוני, אולי אף המסורתי, באוהלים ובמשכנות נמצאת השכינה, ונמצא הקדוש ברוך הוא. אותו אוהל ואותו משכן, אין להם דמות גוף, או בניין קבע, אלא, זה כל מקום בו מתפלל האדם, מתפללת האישה, על מנת לחזק את הקשר עם הקב"ה ושם בדיוק השכינה נוכחת.

חז"ל, פירשו את האוהלים והמשכנות כרמז לבתי מדרש ובתי כנסת עתידיים (שבתקופת חז"ל כבר היו קיימים) או לבתים רגילים שהפתחים שלהם רוצים מצד אחד להיות פתוחים לציבור ובו זמנית גם לשמור על צנעת הפרט.

במסכת סנהדרין מפרשים את הפירוש הפשוט של הברכה: ".. אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות: 'מה טבו אהליך יעקב', לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנתיך ישראל'"- כלומר, הברכה היא שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל ושתשרה עליהם השכינה.

ובמסכת בבא בתרא דורשים ע"פ הדרש פסוק זה על הצניעות בישראל: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון… מנהני מילי? א"ר יוחנן, דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו', מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה".

חז"ל דורשים על הפסוק "מה טובו אוהליך יעקב"- שאלו הם בתי כנסיות המיועדים לתפילה ובתי מדרשות הנועדים לתורה שיתקיימו לעד בעם ישראל, וכך יתקיים גם הקשר הנצחי בין עם ישראל לאלוהיו.

לפני שניפרד מבלק ובלעם, אני מבקשת לשאול: מה ההבדל בין אוהל לבין משכן או בית?!

לבית יש חלונות פתוחים ויש בו דלת, לרוב אחת, דרכה נכנסים  ויוצאים. את הדלת אפשר לנעול במנעול ובריח. האוהל אין בו חלונות ואין בו דלתות. יש בו פתחים רחבים, דרכם אפשר להיכנס ולצאת והם תמיד פתוחים.

חברי מבית המדרש לרבנות ישראלית, גבריאל אבן צור, לימד אותי את החשיבות הגדולה של האוהל והעדפתו את האוהל על פני הבית.  הבית משמש כמקום מחסה אבל הוא סגור. למי שאין מפתח, לא יוכל להיכנס לתוכו. האוהל תמיד נשאר רחב, פתוח, ובעל יכולת להמשיך להתרחב ומאפשר לאנשים להיכנס פנימה בקלות.

אני מאחלת לנו  לשמר משהו מדור המדבר, לשאוף להיות כמו האוהל, רחב, פתוח ולנצח מתרחב. ושבאוהל שלנו נדע להתמודד בצורה נבונה עם הפחד, נדע לראות ולכבד את כל בני ובנות האדם כולם, נשכיל להפוך כל קללה לברכה, ונשמור באדיקות על העם שלנו ועל הקשר המיוחד שיש לנו עם בורא עולם, כל אחד בדרכו שלו וכל אחת בדרכה שלה.

כך נפתח הפרק האחרון בספר ויקרא.

נתעלם לרגע קט מהאפליה הממוסדת והמקוממת בין זכרים ובין נקבות ולא ניתן לה פרשנות אפולוגטית כלשהי – אלא פשוט נבסס אותה בהקשרה ההיסטורי ונמשיך הלאה.

"איש כי יפליא נדר" – הפרשנים המסורתיים מסבירים : יאמר בפיו, יפרש, יבדיל.

הנדר הוא תנאי, מין מקח וממכר עם ה' – אם אלוהים יעשה כך וכך, אני אעשה (או לא אעשה) כך וכך.

מפרש את הפסוק שלנו אבן עזרא – "אם השם יעשה לי כן, אפדה נפשי כדי ערכי או ערך בני עלי או ערך בהמה".

ומיד אחרי באה רשימה של מה הערך של כל סוג של נפש ונפש. בשקל כסף.

ספר ויקרא הוא כולו ספר של חוקים. והרי הפרשה שלנו נקראית 'בחוקותי'. הספר מסתיים בפירוט הערך של הנפש – של החיים עצמם וקובע להם תג מחיר ברור ואחיד.

המילה נפש מופיעה בספר ויקרא לראשונה יחסית בתחילת הספר, בפרק ב' –  "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה." (ויקרא ב' א').

אומר המדרש על כך: "לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" (מדרש תנחומא).  כלומר הקורבן הפשוט ביותר הזול ביותר –המינחה, קורבן של סולת, גם הוא נחשב כאילו הקריב העני את נפשו הוא.

והמסר הברור פה הוא אותו מסר – שלא יטעה המקריב או הנודר לחשוב שהתורה מעודדת לומר כי הדרגה העליונה של הקורבנות היא הקרבת נפש ממש – לא שלו ולא של בני ביתו. אם מישהו טועה לחשוב כי מוות על קידוש השם – במכוון, ביודעין בתכנון מראש הוא נעלה מכולם, הרי באה התורה וקוצבת דמים ברורים, כלומר ערכים כספיים קבועים במקום חס וחלילה דמים שפוכים.

מדרש תנחומא לוקח את הפסוק שלנו, מצמיד אותו לפסוק ממשלי ומנסה להסביר את הסיפור על יפתח הגלעדי –

"איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' " (ויקרא כז א) – זהו שהכתוב אומר: "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם" (משלי יא ל) – זה התורה, שמתוך שהוא בן תורה הוא לומד היאך לוקח נפשות …

וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו. אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר: "וידר יפתח נדר לה', והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי". באותה שעה כעס עליו הקב"ה, אמר הקב"ה: אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל יקריב לפני? זימן לו הקב"ה בתו, שנאמר: "והנה בתו יוצאת לקראתו"…

מסופר לנו במדרש כי בתו של יפתח מנסה להוכיח הן בפני אביה והן בפני החכמים כי התורה אוסרת על הקרבת נפשות – ולא אביה ולא הכהנים שומעים לה.

"כיון שלא מצאו פתח להתיר את נדרו, עלה ושחטה לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה יט ה). "אשר לא צויתי" – לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו "אל תשלח ידך אל הנער" … "ולא דברתי" – ליפתח להקריב לי את בתו. "ולא עלתה על לבי" – שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, שנאמר: "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה" (מלכים ב ג כז). מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה. (מדרש תנחומא, פרשת בחוקותי, סוף סימן ז').

ואין פה רק ביקורת ישירה על השופט יפתח אלא גם ביקורת מרומזת ונוקבת על הכהנים – שלא יודעים את התורה. ספר ויקרא – הוא הספר של תורת הקורבנות, אך אלו הם אינם קורבנות אדם. להיפך – חיי אדם הם קודש קודשים. אפילו כשאתה מוכן לנדור על משהו שערכו בעיניך שווה כערך חייך שלך או של בני ביתך – אין אתה רשאי ליטול – לא את חייך שלך ולא של אנשים סביבך.

התורה בוחרת בפסוק שלנו לא להשתמש בפועל לנדור כי אם להשתמש בשורש פ.ל.א – "כי יפליא נדר" – כאשר מדובר בחיי אדם – תודעתנו חייבת לשאת את הפלא הגדול, היחודי שיש בכל אדם ואדם. בכל נפש ונפש.

שבוע אחרי האסון במירון בו ארבעים וחמש נפשות איבדו את חייהם, בו נפגעו לעד ארבעים וחמש משפחות  – וזה קרה כי ההנהגה שלנו- הדתית, הפוליטית, האנשים האחראים והאמונים לחיינו לא זכרו את הפלא. הם לא קראו את התורה.

כי יפליא נדר – בערכך נפשות

חזק חזק ונתחזק. שבת שלום.

בתוך כל הסדר הזה, בתווך, נמצאות ארבע פרשיות קצרות העוסקות במצורעים, בגוזֵל, באישה הסוטה ובנזיר. הקו המחבר בין ארבעת אלה הוא חוסר הסדר, הפריעה של הנורמות החברתיות. בין אם אלו שבגוף, ברכוש, במוסד המשפחה. אם תחילת ספר במדבר עוסק בסימון המחנה שיתחיל לנוע באופן מאורגן ומסודר לעבר הארץ המובטחת, הרי שכאן מסמנים מיהו 'מחוץ למחנה'.

במבט ראשון נדמה כי מתיחת הקו הזו היא שיפוטית "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.[…] וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם". כלומר כדי למלא את הציווי – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט ו) יש להוקיע מתוך המחנה את אלו הטמאים – בגוף או בנפש.

אך אם כך היה – מדוע הנזיר כלול בארבע הפרשיות האלה? מעשה הנזירות נתפש כחטא בעצם ההוצאה של עצמך מן הכלל, אך הוא איננו אסור, שאם היה אסור – לא היתה התורה מדריכה בפירוט כה רב, כיצד ניתן להיות נזיר. אם כך יש כאן עניין אחר.

הרב פרופ' יהודה ברנדייס מציע כי ארבעת היוצאים מן המחנה ובייחוד השניים האחרונים מצביעים על אפשרות אחרת – אצל הנזיר – ההתנזרות יכולה להביא להתעלות, לרוחניות, להתקדשות. ובמקרה האישה הסוטה  – חז"ל מציעים כי טקס האישה הסוטה, יכול להיות מנוצל לטובה – הוא מאפשר לאשה עקרה להעיז ולהתנהג כך כדי שיחשדו בה שסטתה והיות והיא לא – שתית המים המאררים תעניק לה פרי בטן.

היציאה מן הנורמליות, טוען ברנדייס, מוצגת כאפשרות שאינה בהכרח שלילית. "פריצת גדר ושבירת כלים מאפשרים התפתחות וצמיחה שאינן אפשריות בתנאים המגבילים של דפוסי ההתנהגות הנורמטיביים. בלשוננו כיום מדברים על 'לחשוב מחוץ לקופסא'" (ברנדס, פרשת נשא: פורעי הסדר, תורת אמך, תשע"ג).

בעשרת הימים שעברו נפרצו גדרות רבות, נחצו קוים אדומים. הסדר הטוב הועמד למבחן. היו רגעים שנדמה היה כי כאוס מוחלט ואנרכיה מסוכנת מחכים לנו ממש מעבר לפינה.

אך אולי אלו הם התנאים שיאפשרו את הפריצה, את ההתקדמות, את החשיבה אל מחוץ לקופסא כדי למצוא את הדרך לחיות.

החלק הקושר את פרשות ה"מחוץ למחנה" חזרה אל "המחנה" הוא ברכת כהנים. זו המתחילה במילים – "יברכך ה' וישמרך". אותה ברכה מקסימה, משולשת, העוטפת את המבורך בחן, באור אלוהי, בשלום. רק אחרי קריאת הפרשנות של ברנדס, שמתי לב לפרט מעניין: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם. (דברים ו כ"ב).

הכהנים מצווים לברך את כל בני ישראל, בלשון רבים. אך לשון הברכה היא פרטית, אישית. מביטה בפניו המוארים של כל מבורך ומבורכת.

הכהנים מצווים לברך את כל בני ישראל – כוווווולם. אלו שבתוך המחנה ואלו שמחוצה לו. וכשהם עושים זאת – הם צריכים לברך כל אחד ואחת באופן אישי.

החוליה הזו היא היא המאפשרת את ההרמוניה הנדרשת – מצד אחד סדר, ונורמות וחוקים ומהצד השני – אנשים, נשים, פרטים, בלאגן. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. עשיר, ייחודי וחד פעמי.

אם הסוטה והנזיר הם פורעי הסדר, הרי הכהנים הם סמלי הסדר – אם הסוטה והנזיר שיערם פרוע, הרי שעל הכהנים מצווה – "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו (ויקרא י,ו).

והכהנים, אלו שעוד רגע ינהלו שנים עשר ימים ראשונים, כאשר בכל יום כל נשיא יקריב בדיוק מופתי בדיוק את מה שהקריב הנשיא לפניו. אלו מצווים לברך כאשר עיניהם רואות כל אחד ואחת.

רק אם נשכיל דווקא בימים אלו של משבר, לראות מעבר לשבטים ולמחנות אליהם אנחנו משתייכים או בוחרים שלא להשתייך, רק אם נראה כל אחד ואחת כנוצר בצלם – רק אז נוכל להתברך – ישא ה' פניו אלינו וישם לנו שלום.

שבת שלום

כל מי שאי פעם הניח תפילין, מכיר את הפסוקים של הפרק השני בהושע, הבאים מיד אחרי הפסוק "כי מלחמה אשבור מן הארץ" – "   וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.   וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה".

בעיני, הפסוק הזה כל כך יפה ומדוייק שהוא הפסוק שבחרתי לשים על תעודת ההסמכה שלי.

זוהי הצהרת אמונים יפיפייה של אלוהים אל זוגתו ישראל. בה אלוהים מבטיח כי כאשר אהובתו תשוב אליו ותדע את ה' – אזי תתקיים הברית בניהם עדי עד. כל יום בו יהודיה מניחה תפילין ברגע שהיא קושרת את רצועת היד על אצבעה, היא חוזרת על המשפט הזה, אך הפעם בהפוך – היא מכריזה על קיום ברית העד הזו בינה ובין אלוהיה.

הבה נקרא את הקטע מהושע שוב בהרחבה –

וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה.   לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ.   וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.   וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.  י וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.   וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.   וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.   וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה. 

אלוהים מכריז כי היחסים החדשים והמתוקנים בינו ובין אהובתו לא יהיו עוד יחסים של בעלות וחוסר שיוויון, כי אם יחסים של הדדיות. זה יקרה רק אחרי שהאהובה תפותה אל המדבר, אל האַיִן, אל המקום שאינו שייך לאף אחד. הוא עושה זאת כדי לשחרר מעליה את כל הבעלים שהיא משועבדת אליהם.

ואת הרגע האופטימי הזה מתאר הנביא כך: "וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה."

עמק עכור הוא עמק מדרום ליריחו והוא נקרא כך בעקבות מעשה עכן בן כרמי. אותו עכן נתפס כשהוא מועל בשלל שנלקח לאחר כיבוש יריחו.

יהושע מצווה לקחת את עכן ואת כל ביתו, ילדיו ורכושו ולרגום אותם באבנים. מקום מותם יקרא לדראון עולם עמק עכור – " מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה". במעשהו עכר כלומר הכתים עכן את כולנו.

ודווקא המקום הזה – מקום של עכירות, של קלקול – הוא הוא יהיה הפתח לתקווה. לעת החדשה הזו.

אתמול בערב עמדתי יחד עם מאות מתושבי האזור שלנו, ועם ראשי המועצות שלנו על הגשר. וכל הזמן הזה התנגן לי בראש – כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל!

אסור לנו לפחד! אסור לנו להתיאש!

כמה רגעים אח"כ, הודות ליוזמתה הברוכה של חברתנו לאנה ושל ארגון 'תג מאיר' – יחד עם מיכל שביט ושרון סופר ועוד שלש נשים מחייכות – חילקנו פרחים ברחובות עין נקובא. הפנים המאירות של מקבלי הפרחים והפנים המאירות שלנו כתגובה אמרו הכל.

המלחמה תישבר. המצב הנוראי, המשתק, המייאש, העצוב הזה ייגמר ויעבור כי אנחנו אלה שנדאג להעביר אותו. הברית הנצחית מושתתת על צדק, משפט, חסד ורחמים.

האנשים בבת ים, חולון, יפו, במושבה הגרמנית בחיפה, בירושלים ובכל מקום שבו אנשים בוחרים לפעול באלימות כלפי אנשים אחרים בשם אלוהים, עובדי עבודה זרה הם. התודעה שלהם היא של בעלות. הכל מתחלק ל"שלי" ו"שלהם", "אנחנו" ו"הם". ורק לצד אחד מגיע חיים. לצד שלהם.

המצב הזה, בו ההמון המשולהב מונע על ידי אמוציות בלתי נשלטות ללא מנהיגות אמיתית מוכר לי. ערב חג מתן תורה – אני נזכרת ברגע שלפני. בני ישראל עומדים למרגלות הר סיני. חגיגיים, מפוחדים מעט. ממתינים. משה עלה מעלה להר. והם ממתינים. וממתינים. ומשהוא הוא לא בא – הפחד משתלט, הם חוזרים באחת למצב של שעבוד. עגל הזהב נוצר.

אני אופטימית. יש בי פתח לתקווה . גם אם אנחנו כרגע נמצאים בעמק עכור – בוא יבוא עידן אחר. אולי זה הפתח לתקווה.

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי. […]

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה.

היום , ד' בסיוון שהם ארבעים ושמונה יום לעומר. עוד רגע קט נאמר אחרי ההכרזה: עבדי הזמן עבדי עבדים הם. רק עבד ה' הוא לבד חופשי.

מי יתן וכל בני אברהם יתפתו ללכת למדבר, לקבל שוב את התורה, להשתחרר מן הבעלים. להיות חופשיים.   שתהיה לנו שבת של שלום ורגיעה.

 שבת הגדול ולא הגדולה על שם הפסוק האחרון מתוך ההפטרה של השבת לפני פסח: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא."

הפרק השלישי והאחרון בספר מלאכי נפתח באמירה – הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. 

אחד הפירושים גורס כי המלאכי הזה, איננו נביא בשם מלאכי כי אם מלאך – זהו אותו מלאך שמופיע בספר שמות, לאחר חטא העגל. אלוהים כועס וזועם. הוא עומד לכלות את העם ולהתחיל הכל מחדש ואז משה מצליח לשכנע אותו לא לעשות כן ולתת עוד הזדמנות לעם. או-אז אומר לו אלוהים – הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (שמות ל"ב לד).

וכמה פסוקים אחרי, ה' שוב אומר –

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה–אַתָּה וְהָעָם, אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ:  כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה–פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ (שמות ל"ג א-ג).

אלוהים אחרי חטא העגל והניסיון שיש לו עם עם קשה העורף – כלומר איתנו, לא רוצה להסתכן. הוא פשוט חושש שבפעם הבאה לא יעזור למשה להתחנן והוא באמת ישמיד את העם.

משה מתעקש – "וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג ט"ו).

משה פשוט שם לאלוהים אולטימטום. לא! הוא אומר בחוצפה יהודית לאלוהים, אם אתה לא בא איתנו, אין לנו סיבה להמשיך!  כמעט אפשר לשמוע את משה אומר – " סליחה אלוהים, הרי כתוב בהגדה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם" – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!!

ואלוהים עונה " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה:  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם."

אלוהים לא רק שממשיך ללוות באופן אישי את המסע במדבר, הוא אף ממלא את בקשתו של משה עובר על פניו במחווה אינטימית בניקרת הצור.

הערב– ערב שבת הגדול, רגע לפני הנס הגדול של יציאת מצריים, ההפטרה מספר מלאכי מזמינה אותנו להיזכר בסוג הקשר האישי, האינטימי שהיה לנו כעם. ממשה אבי הנביאים אנחנו מגיעים בהפטרה אל אחרון הנביאים.

ומה הוא מנבא לנו? הוא אומר כי מעתה והלאה הקשר עם אלוהים ישתנה שוב. אם הקשר אל אדם וחוה, נח והאבות והאמהות היה ישיר, אח"כ הוא התרחק מעט והתקיים רק דרך נביאי ישראל. מעתה והלאה הוא ישתנה שוב ויהיה דרך מדרגה רחוקה יותר – הנבואה לאחר מלאכי תיעצר. קבוצת הספרים אחרי ספרי נביאים תיקרא "כתובים" – לא עוד דברי אלוהים חיים המובאים לנו על ידי הנביאים – כי אם דברי אנשים עלי אדמות. אנשים מלאי חוכמה ושירה, אבל אנשים. הדרגה השונה היא עולמם של חכמים, עולם של הגות ופלפול,  של לימוד התורה ומסירתה מדור לדור, עולם של שירה ופיוט. עולם של תורה שבעל-פה. עולם ש'מלאכי' הוא הכינוי שלה.

אך גם  תקופה זו תסתיים. תהיה חזרה אל קשר ישיר עם האל.

הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי; וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת.

כדי שהאדון יבוא להיכלו יש להתכונן. איך מתכוננים? – ו"ְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר" (מלאכי ג' ה').

ההתכוננות איננה במעשרות ובתרומות בלי סוף. היא בהקפדה על עשיית צדק וצדקה.

ומי יכין אותנו לכך? – הנביא שסיים את קריירת הנבואה שלו באותה נקרת הצור שבחורב, שבא להתלונן לפני אלוהים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.   וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. .

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.   וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; […] וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.

אליהו, שלא כמשה – לא ידע בשלב הראשון שלו בקרירה ללמד זכות על עם ישראל. שלא כמשה – הוא ביקש שאלוהים יקנא כמוהו. אלוהים שולח אותו להקשיב. לעמוד בהר. בדומה לנביא הראשון, למשה. אך אליהו, שלא כמשה לא היתה לו הכשרון להבין שגם אם יש לך היכולת לעשות רעש, להבעיר אש, להזיז סלעים – הכח נמצא בדממה הדקה. בהקשבה, במתינות. בקנאות לא משיגים כלום.  אליהו נשלח לחל"ת ארוך ארוך בשמיים. הוא ישוב שנית, אחרי שלמד כיצד משיבים לב אבות על בנים ולב בנות על אמותיהן.

נדמה כי המסר הוא שאם אליהו הקנאי הגדול למד כיצד לעורר אנשים לתשובה – גם אנו יכולים. היציאה ממצרים היתה נס גדול, עם הרבה מכות ואש ותמרות עשן. בעוד שבעה ימים נציין נס נוסף – את חציית ים סוף. המעמד הפלאי הבא אחריו יהיה למרגלות הר סיני. זהו המעבר ההדרגתי מעבדות לחירות עד לקבלת עול מצוות וחוקים. אך משהו התקלקל במעבר. נוצר ריחוק ביננו  לבין אלוהים.

הדרך חזרה לאלוהים היא הפוכה. היא איננה תקרה דרך נס עם נביא על מרכבת אש המבשר את בואו של עושה ניסים על חמור לבן. ראשית השיבה היא קודם כל בקבלת ובקיום חוקים וכללים של צדק וצדקה. בהשכנת שלום, צדק ומוסר בלבבות אבות ובנים, אמהות ובנות.

כפי שהמלאכי של נבואת מלאכי הוא רק כינוי לתקופה. כך גם האליהו הוא רק כינוי למצב של תודעה, להחלטה קולקטיבית לשוב. החלטה מודעת לאהוב, לכבד. מי יתן ונוכל להיות קנאים לאהבה, לצדק, לשלום. אליהו הנביא, אליהו התשבי – במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד.

שיהיה לכולנו חג פסח שמח.