פרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תבוא" כוללת את אחת מחמש הפעמים שהביטוי סגולה בהקשר עם ישראל מופיע בתנ"ך.

וכך הוא מופיע אצלנו:

"אֶת־ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל־מִצְוֹתָיו" דברים כ"ו 17-18)

השימוש בשרש א.מ.ר בצורה המופיעה כאן אינו שכיח והוא חשוב להבנת כוונת היותנו "עם סגולה"

מפרש אבן עזרא (ומצטט ומשבח את יהודה הלוי): האמרת – מלשון גדולה, וקרוב מגזרת "בראש אמיר" (ישעיהו יז ו). ויאמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ"ע,(נוחו עדן) כי המלה מגזרת 'ויאמר', והטעם – כי עשית הישר, עד שיאמר שהוא יהיה אלהיך. גם הוא עושה לך, עד שאמרת שתהיה לו לעם סגולה. ויפה פירש. והנה תהיה מלת האמרת פועל יוצא לשנים פעולים."

אומר אבן עזרא האמרת – גם מלשון "אמיר", קרי גדולה וגם מלשון דיבור. אבל החשוב בפירוש הוא ההדדיות – אנחנו בוחרים באלוהים להיות לנו אלוהים על פני כל אלוהים אחרים. ורק אז אלוהים מאמיר אותנו, רק אז אנחנו נהפכים ל'עם סגולה'.

מה כוללת הבחירה באלוהים? נו…משה מדבר על זה כבר שבע פרשות, ב"דברים" שלו.

אך אם שכחנו…אז כמה פסוקים קודם, בהצהרת "ארמי אובד אבי" אנחנו מצווים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.  {ס}  יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת–שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר:  וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. (דברים כ"ו 11-12).

ואם עדיין אנחנו מתעקשים לומר שעם סגולה, הכוונה היא אך ורק זכויות ויתרונות, אזי בתוך רשימות הארורים – שהלוויים וכל העם ענה אחריהם 'אמן'  נשים לב במיוחד לשלשת הארורים הללו –

"אָרוּר, מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.   אָרוּר, מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.   אָרוּר, מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם–וְאַלְמָנָה; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן (דברים כ"ז 17-19).

כאשר נוכל לומר עם יד הלב שכולנו – אנחנו והמנהיגים שבחרנו לא מטים משפט, לא משגים עור בדרך ולא מסיגים גבול רענו, אזי נוכל גם להתהדר במושג 'עם סגולה'.

ההדדיות מחזירה אותי שוב, לימים אלו, ימי אלול. ימים ש'אני לדודי ודודי לי'.

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן

בתוך הררי המצוות שפרשת השבוע שלנו, פרשת 'כי תצא' מונה, מצוות השבת אבדה יש  ניסוח מעניין במיוחד, שאולי נותן הסבר טוב למודעות שבהיתי בהן –

"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. (דברים כ"ב א'-ג').

פעמיים משתמש הכתוב בפועל להתעלם. האמירה ברורה מאד – אין לנו היתר להתעלם. אנו מצווים לפעול באופן אקטיבי כדי להשיב את דבר האבידה לבעליהן. נאסר עלינו לראות את האבידה, להגיד 'לא נורא'  ולהמשיך הלאה. לא זו בלבד, אנו מצווים להכניס אותה אל תוך ביתנו, עד שיימצא בעליה. לא רק הפועל חשוב, אלא גם השימוש במילה "אח". ברור כי הכוונה כאן רק לאח ביולוגי. ואם כך המצווה הזו עמוקה יותר. האחווה והערבות ההדדית הם אלו ההופכות מקבץ מקרי של קהל אנשים לקהילה תומכת של אחים. בלעדיה חברה בריאה הופכת לחברה חולה.

אלי ויזל נסיח זאת במדוייק: " “ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות בין חיים למוות". 

ההתעלמות מהסובב אותנו, ההתרכזות בבועה החמימה בה אנו חיים, אי היכולת שלנו להסתכל אל מעבר לאינטרסים הצרים שלנו – הן המסמנים את סופה של חברה תקינה. חברה שבה אדישות החליפה דאגה לזולת היא חברה שדינה אבדון.

התלמוד מספר לנו שכאשר בית המקדש היה קיים "אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה" (בבא מציעא, דף כ"ח, ע"ב). אך התלמוד לא מסתפק בתיאור הזה, אלא מציין "משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו".    התלמוד מצביע על תהליך הידרדרות ממצב בו מודיעים בקול גדול ברשות הרבים על דבר מציאת אבידה ועד הצטמצמות לחוג הפרטי של מכרים ושכנים. שואלת הגמרא? 'מאי משרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא'. – מה הכוונה שרבו האנסים? אלו האומרים שהאבידה שייכת למלך. כלומר אינם מנסים כלל להתאמץ למצוא את בעלי האבידה, אלא אומרים אה…שייך למלך. יש פה אפסות ובידוד חברתי. כל אחד דואג רק לעצמו.

הדבר אולי יכול להתקיים כאשר איננו ריבוניים לחיינו, אך כאשר אנו יושבים ביחד בארץ, חייבת להיות לנו תחושה של אכפתיות, של אחריות, של ערבות. לא כפייה, לא התערבות – איכפתיות. צריך ש'יזיז' לנו מה קורה אצל השכן, מה קורה מחוץ לגדרות ביתנו, מחוץ לחומות הפיזיות והוירטואליות של אזור הנוחות שלנו. אם כך, שם הפרשה שלנו קולע – 'כי תצא'.

הישיבה המשותפת מזכירה לי מיד את מילות השיר 'שבת אחים גם יחד', לא רבים יודעים שהמילים לקוחות מספר תהילים:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד:

הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים–    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.

כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ–

יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן:

שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו.

כְּטַל-חֶרְמוֹן–    שֶׁיֹּרֵד, עַל-הַרְרֵי צִיּוֹן:

כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה,    אֶת-הַבְּרָכָה–

חַיִּים,    עַד-הָעוֹלָם. (תהילים פרק קלג)

מי יתן ונדע לשבת יחדיו כאחים ואחיות. או אז הברכה תזלוג על ראשנו כשמן המשיחה שיורד על ראשו של אהרון ומטפטף על זקנו.

שתהיה לכולנו שבת שלום וחג בחירות שמח!

לֵךְ־אֶל־נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם: אֲשֶׁר אֵין־לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל: תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ" (משלי ו, ו-ח).

השבת נקדם בברכה את חודש אלול. זה המביא עמו את בשורת תום הקיץ. זכיתי לראות כבר עמודי חצבים בתחילת תחילתה של פריחה ובעיקר – טורי נמלים עמלות וחרוצות, החורצות את המדרכות והשבילים בהתכוננות סיזיפית לחורף. גם חזלינו ראו לנגד עיניהם את טורי הנמלים כשקראו את פרשת השבוע שלנו, פרשת שופטים:

"ומהו "ראה דרכיה וחכם"? רבותינו אומרים: ראה דרך ארץ שיש בה שבורחת מן הגזל, אמר ר' שמעון בן חלפתא: מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולם באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה, עד שבאה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה. ראה חכמה שיש בה! וכל השבח הזה שיש בה, שלא לָמְדָה מבריה, ולא שופט ולא שוטר יש לה, שנאמר: "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". אתם, שמִנִּיתִי לכם שופטים ושוטרים, על אחת כמה וכמה שתשמעו להם. הוי: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".  (דברים רבה, פרשת שופטים, פרשה ה סימן ב').

אם הנמלים מצליחות ללא שופטים ושוטרים – על אחת כמה וכמה – אנחנו, בני אנוש בעלי תבונה, שיש עלינו שוטרים ושופטים – צריכים לעמוד בפיתויי היצר.

ובייחוד בימים אלו, תחילת אלול – ימים של הכנה וסליחה אנחנו יכולים ללמוד מן הנמלה:

אמר ר' יהודה בן פדייה: עתידין הרשעים לומר לפני הקב"ה לעתיד לבוא: ריבון העולמים, הניחנו ונעשה תשובה לפניך. והקב"ה אומר להם: שוטים שבעולם, בעולם הזה שהייתם בו דומה לערב שבת. והעולם הזה דומה לשבת. אם אין אדם מתקן עצמו בערב שבת מה אוכל בשבת […]  ועוד, היה לכם ללמוד מן הנמלה, זהו שכתוב: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ומה היא חכמתה? אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. ר' אליעזר שאל את ר' יהושע, אמר לו: רבי, פסוק זה מהו פירושו? אמר לו: הנמלה אין לה שוטר ולא מושל להחכימה, אלא חכמתה ממנה. והרשעים היה להם ללמוד ממנה, אלא התחזקו בעצלותם ובטפשותם ולא עשו תשובה, לפיכך אמר שלמה: עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך". (מדרש משלי בובר: פרשה ו סימן ו) .

זה הזמן להתעורר, לא להתעצל, לעשות בדק בית.

חלקנו יכולים לעשות זאת, כנמלה, ללא קצין ומושל, ללא שוטרים ושופטים – אלא מתוך עצמנו.

ובחלק מהמקרים יש להיעזר בשופטים היושבים בבירה (ובכלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית היושבים ברחוב דוד המלך), המסייעים לנו להסיר רשעים מעל הבמה הציבורית או לפחות מבית המחוקקים.

שתהיה לכולנו שבת שלום וחודש אלול טוב!

הרב אלונה ניר קרן

במיוחד לעת ההיא – ערב ט"ו באב אקדיש את דברי לאהבה. אך לא לאהבה בין בני אדם, כי אם לאהבה המדוברת שבין בני האדם לאל. לציווי הזה "ואהבת את ה' אלהיך".

אומר המדרש (ספרי על דברים, פרק ו׳): ״ואהבת את ה' אלהיך״. עשה מאהבה! הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה: מאהבה – שכרו כפול ומכופל״.   והדבר ברור למדי – יש הבדל באם אנחנו עושים מתוך יראה או מתוך אהבה. האחרון – נעלה יותר.

ממשיך מדרש ספרי ומביא מדברי רבי מאיר:״ רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" אוהבהו בכל לבבך כאברהם אבינו, […] לכך נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך". "ובכל נפשך" – כיצחק, שעקד עצמו על גבי המזבח. "ובכל מאדך" – הוי מודה לו כיעקב, כענין שנאמר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לב' מחנות" (בראשית ל"ב).

כל אחד משלשת האבות מייצג חלק בפסוק מהפרשה שלנו.

מאדך – במקום ׳מאוד׳ נקרא כלשון הודאה, כלומר הודיה ומיוחס ליעקב – שהודה לאל על כל החסדים שעשה עימו. נפשך הרי זה יצחק שסיכן נפשו על המזבח (והרי כאן פרשנות המקלה עם אברהם ומייחסת את הבחירה להיעקד ליצחק) ואהבת – הרי הוא אברהם.

הכיצד? ״אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך. כענין שנאמר: ״את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י״ב), והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה – אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר"ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה״ (ספרי, דברים ו׳)

כלומר אהבת אלוהים היא הרצון לחלוק את ידיעת האל עם אנשים אחרים.

וכדי להבהיר עוד יותר, מהי אותה אהבת אלוהים וכיצד הדבר קשור להכנסת אנשים נוספים בברית, אביא את רבי בחיי אבן פקודה, הפילוסוף היהודי שחי בספרד במאה ה11: ״אבל מה עניין האהבה באלוקים? הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא, כדי שתדבק באורו העליון; והוא שהנפש עצם רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות (הגופים הגשמיים הגסים)… ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגותיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם וייפקחו עיניה מענן הסכלות באלוקים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר, וייגלה לפניה אמתות בוראה; וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם מעלתו, תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה ולא תסור מזה, עד אשר יבטיחנה הבורא וישקיט פחדה ומוראה. ואז תושקה כוס האהבה מאת האלוקים, ותתבודד בו לייחד לבבה לו ולאהבה אותו ולכסוף לו …(חובת הלבבות, שער אהבת ה' פרק א')

בחיי מבדיל בין היסוד הנפשי והאינטלקטואלי של האדם לבין גופו. הראשון – הוא הוא ׳צלם אלוהים׳ שבאדם, ולכן אהבת האל היא ההתקרבות אל היסוד הנפשי באדם. איני בטוחה אם הנני מסכימה עם החלוקה השיפוטית הזו, אך היא מאפשרת לנו להבין שאהבת האל היא שונה במהותה מאהבה אל בן אנוש אחר. אהבת האל היא היכספות הנפש אל הרוח, אל האור העליון.

הרמב״ם מוסיף ומדייק. הרוחניות הזו מושגת בידיעה. בהשגת חכמה. ראשית דרכה בהתבוננות בנפלאות הקיום:

האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלוקיך"… ונאמר "את ה' אלוקיך תירא". והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? – בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול. (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א').

רגע אחרי שהתפעלנו, אנו מתאווים לדעת. הידיעה היא היא ההתקרבות אל האל:״ דבר ידוע וברור, שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר (דברים ו') "בכל לבבך ובכל נפשך". אינו אוהב את הקדוש ברוך הוא אלא בדעה שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות״.

הרמב"ם מלמד שהיות והאדם הוא יצור תבוני, תכליתו היא לדעת. ככל שידיעותיו מקיפות יותר, כך הוא מודע יותר, מתרחק מהעולם הגשמי ומתקרב אל האל. ההתקרבות, היא האהבה, היא הידיעה.

הפילוסוף היהודי-צרפתי בן זמננו – עמנואל לוינס, טען אחרת לגמרי – ניתן להסיק מתוך האמירה שלו על אהבה בין בני אדם, מה היה אומר על אהבת האל.

 "ביחס האהבה האחר בתור אחר אינו בבחינת אובייקט הנעשה לשלנו או לאנחנו, אלא, אדרבה, הולך ונסוג אל תוך מסתורו. […] אין היחס האירוטי בגדר מאבק, ולא בגדר התמזגות ואף לא בגדר ידיעה. מן הדין להכיר במקומו הייחודי בקרב היחסים. זהו יחס עם האחרות, עם הסוד, כלומר עם העתיד, עם משהו שנעדר תמיד בעולם שנוכח בו הכול. (עמנואל לוינס, האתיקה והאינסופי עמ' 58, מאגנס, ירושלים).

אם כך אצל לוינס, תכלית האהבה איננה להגיע לידיעה מוחלטת – להיפך. האהבה טומנת בחובה את ההכרה שלעולם לא נדע, שתמיד חלק מן ה'אחר', בטח כאשר אנו מדברים עם ה'אחר האולטימטיבי', ישאר בגדר מסתורין, סוד – כזה הנעדר מן העולם.

ובעיני אהבה היא גם וגם – היא הסקרנות, הרצון העז לדעת, להבין את ה'אחר' ובה בעת היא ההשלמה המרגשת, כי כדי שתהיה אהבה צריך שישאר גם סוד, חלק שנסתר ונעלם. האחר חייב להיוותר אחר, כזה שאנו משתוקקים לגלות – אך מבינים שברגע שיתגלה, תתפוגג האהבה.

השבת אנחנו מתחילים את המסע הארוך אל השנה החדשה. ואנחנו מתחילים אותו באהבה. אהבת האל ואהבת האחר.

מי יתן ונדע לפתוח לבנו, את נפשנו ובכל מאודנו לאהבה.

שתהיה לנו שבת שלום של אהבת אלוהים ואדם.

הרב אלונה ניר קרן

המילה חזון במשמעותה המקראית היא מלשון חזיון, כלומר נבואה שהיא מראֵה. הנביא חוזה מה שעתיד לבוא דרך מראה של המציאות.

אך יש גם מובן אחר, קרוב יותר במובנו לשימוש בעברית העכשווית: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ: (משלי כט יח). הפסוק ממשלי מזכיר יותר את השימוש העכשווי שלנו למילה חזון, כאן הכוונה היא למצב אידאלי אליו שואפים להגיע.

אך ברור כי נבואת ישעיהו (כמו גם חזיונות של נביאים אחרים) כוללת בתוכם חזון, תמונה אידיאלית של מציאות רצויה. בתיאור החזון הנביא קורא לנו לשוב מהסטיה שנעשתה. כך למשל בהפטרה שלנו– "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה". (ישעיהו י"ד-י"ז).

נביא אחר המשתמש בשורש ח.ז.ה במובן דומה – הוא יתרו. יתרו המשתאה רואה את משה יושב לבדו ושופט את העם מבוקר ועד ערב. יתרו מייעץ לו כך: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ:  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.   עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים.  וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע (שמות י"ח, י"ח-כ"א)

מדרש 'שכל טוב' שנכתב על יד רבי מנחם בן שלמה במאה השתים עשרה שואל: "ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעיהו א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה. (שכל טוב (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח סימן כא)

מדוע יתרו משתמש בלשון "תחזה"? מדוע הוא לא אומר "ואתה תראה מכל העם"? או "ואתה תבחר מכל העם"? אומר 'שכל טוב' –  כאשר בוחרים אנשים שיעמדו בראש העם, תחת משה וינהיגו אותו, חייב להיות מעורב בזה חזון, וחייבת להיות פה גם סוג של נבואה. כלומר צריך להיות כיוון ברור לאן רוצים להנהיג את העם, לאן מכוונים. וגם צריך שתהיה יכולת ניבוי לגבי מי אותם מנהיגים שייטיבו עם העם. רק שילוב של השניים יביא אותנו אל סיפה של ארץ מובטחת.

שבת חזון מאפשרת לנו לחשוב על המציאות אליה אנו שואפים לחיות בה וכיצד ניתן להגיע אליה באמצעות מנהיגים ראויים. מי ייתן ותצלח דרכנו.

שבת שלום,

הרב אלונה ניר קרן

]]> https://kamatz.org/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%99-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%98/ Wed, 31 Jul 2019 19:03:32 +0000 https://kamatz.org/?p=1366 ברוב השנים, פרשה זו, האחרונה בספר במדבר, מוצמדת לפרשה הקודמת לה – פרשת מטות.

השנה היא מקבלת מקום עצמאי של כבוד. ומכאן החלטתי כי הפעם אעצור ממש בתחילת הפרשה, כלומר אחנה מעט לפני שניסע לספר הבא –לספר דברים.

וכך נפתחת הפרשה שלנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם:  בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם–עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם. וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה–לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים, אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם–כָּל-בְּכוֹר; וּבֵאלֹהֵיהֶם, עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ, מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל-פִּי הַחִירֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן; וַיַּחֲנוּ, לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ-הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בְּמִדְבַּר אֵתָם, וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.

וכך רשימת החניות והנסיעות ממשיכה וממשיכה. 42 פעמים (!) בסך הכול.

פירוט רשימת התחנות בדרך ארבעים השנה במדבר– ניחא. אבל מדוע צריך לשוב ולחזור על כל מקום פעמיים?

כותב רש"י:"ויסעו מרפידים – מה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר נאמר כי ברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו! אלא, מקיש נסיעתם מרפידים לחנייתם במדבר סיני. מה חנייתן בתשובה, אף נסיעתן בתשובה". רש"י הולך בעקבות התלמוד ואומר כי בכל פעם שבני ישראל עצרו וחנו, ניתנה להם האפשרות לחזור בתשובה. והם אכן עשו כך, אפילו אם זה היה אך לזמן קצר. עד לפעם הבאה.

הרמב"ן הולך על כיוון פרשני פשוט – "ולא הבינותי זה, שכך נאמר בכל המסעות "ויחנו באלים, ויסעו מאלים", "ויבואו אל מדבר סין"  "ויסעו ממדבר סין ויחנו ברפידים", וכן כל פרשת מסעי. וירצה הכתוב לפרש שלא היו חניות אחרות ביניהן (רמב"ן שמות פרק יט פסוק א).

כלומר כל מה  שרצה הכתוב הוא לוודא שתיעוד המסלול  נשמר במדויק והקורא או המאזינה יבינו שלא היו חניות ביניהן.

למה זה חשוב?

רש"י יכול מציע הסבר –

"אלה מסעי – למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשלחו המרגלים … ועוד הוֹ צא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים. נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.  (רש"י במדבר פרק לג פסוק א).

רש"י אומר כי ברושם ראשוני אפשר לטעות ולחשוב כי בני ישראל מטלטלים ממקום למקום, אך הדיוק בתחנות מאפשר לנו לעקוב אחר התקדמות בני ישראל ולראות כי למעשה בני ישראל אחרי השנה הראשונה בה  באמת עברו ארבע עשרה פעם ממקום למקום, בהמשך התקופה, הם נעו רק בערך פעם בשנתיים לאורך 38 שנה. החישוב נשמע הגיוני – כל פעם שבני ישראל יכלו להרגיש טיפה יותר מדי "בני המקום", הם נצטוו לארוז מטלטליהם ולהמשיך בדרך. אך הקב"ה, בחסדיו הרבים, אפשר להם מסע יחסית נח. בו יש אפשרות לעצור, לאזור כוח ומשאבים ורק אז להמשיך בדרך.

ואולי בחזרה להצעה הראשונה של רש"י – החניות הן אלו שאפשרו לבני ישראל לעשות תשובה. "ויסעו,ויחנו…ויסעו ויחנו".  בטרם ממשיכים בדרך יש הזדמנות לעצור, להשתהות, לחשב מסלול מחדש. חודש אב יתחיל מחר. חודש שבתשיעי בו יש תחנת עצירה. לחנות, להסתכל סביב. לראות עד היכן הגענו ולאן אנחנו מעוניינים להמשיך. ולא כיחידים. התחנה הזו של ט' באב היא תחנת עצירה להתבוננות קולקטיבית.

ההבנה הזו מגיעה גם היא מ"ויסעו ויחנו":" חזקיה אמר אחרת: גדול השלום שבכל המסעות כתוב: "ויסעו ויחנו" (במדבר ל"ג) – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת , זהו שכתוב: "ויחן שם ישראל" (שמות י"ט). "ויחנו שם בני ישראל" אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל" אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבָּני" (ויקרא רבה פרשה ט סימן ט).

לעומת ה"ויסעו ויחנו" –בו כל העם נוסע במחלוקת, כלומר כל אחד לפי שבטו, למרגלות הר סיני – ויחן שם ישראל. המחלוקות נעלמות. הפערים מצטמצמים. יש חזון אחד משותף. רק אז ניתן לתת ולקבל את התורה.

האם אנחנו מסוגלים לחנות? לחזור בתשובה? לנסח חזון אחד משותף לחברה הישראלית? חזון שיאפשר גם מחלוקות וגיוון אך יצעיד אותנו ביחד ולא יקרע אותנו לגזרים?

מי יתן ותהיה לנו חניה נעימה ושבת של שלום.

הרב אלונה ניר קרן

הם מהססים, אבל אומרים – ננסה. הם פונים בפעם הראשונה למשה: "ויֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ–יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה:  אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן. "

כצפוי, תגובת משה לא מאחרת לבוא: " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן:  הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. […] וְהִנֵּה קַמְתֶּם, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם–תַּרְבּוּת, אֲנָשִׁים חַטָּאִים:  לִסְפּוֹת עוֹד, עַל חֲרוֹן אַף-יְהוָה–אֶל-יִשְׂרָאֵל."

משה קוצף, שוב יש פה ניסיון לפצל ולפלג את כלל ישראל ובעיקר ניסיון שלא לשאת בנטל באופן שיוויוני.

הפרשן משה אלשיך שחי ונקבר בצפת במאה ה-16 כותב כך:

"וכראות משה טענותיהם צודקות, מלבד אומרם: "אל תעבירנו את הירדן וכו' ",אמר: האחיכם יבואו למלחמה וכו'. כלומר, באומרכם כי באה נחלתכם אליכם הדין עמכם, רק מה שאמרתם אל תעבירנו הוא בלתי ראוי, כי האחיכם וכו'. ואף שאמרתם הארץ אשר הכה ה', שרמזתם כי ה' הוא הלוחם לכם, ולא תתייחסו לכפויי טובה, כי לא הם נלחמו בעדכם כי אם ה'. זה אינו כלום, כי ההתיצבות בפני האויבים והלוחמים לא דבר ריק הוא, אף שהנצוח בודאי לה' הוא כנודע. […] כי הַבִּיאָה למלחמה גם היא תתייחס לטורח וצער ואימה וטלטול."(אלשיך במדבר פרק לב פסוק ו).

אלשיך שם לב כי בני ראובן ובני גד מנסים להקטין את כובד הבקשה שלהם בטענם כי " הארֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל–אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא" ,כלומר הניצחון והכיבוש הוא ביד ה' ובזכותו ולא בזכות בני האדם. אומר משה – לא (גם הנביא וגם משה הפרשן) "כי ההתייצבות בפני האויבים לא דבר ריק הוא". נכון שהניצחון ביד ה', אבל ההשתתפות השיוויונית במאבק היא היא החשובה.

בני ראובן ובני גד מבינים מה אומר להם משה ומנסחים מחדש את ההצעה שלהם:"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ–עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתו"ֹ.

לא רק שלא נשתמט, אלא נחלץ חושים – חושים לשון חיש – נהיה הראשונים להיחלץ מתוך המחנה במהירות ולעמוד בראש צבא בני ישראל.

משה נוכח כי בני ראובן וגד הבינו את המסר ומתרצה. הוא מאשר את דבר ההסכם תוך הדגשה שוב ושוב של עניין החלוציות: "יֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה:  אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי יְהוָה, עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה, וְאַחַר תָּשֻׁבוּ–וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה–לִפְנֵי יְהוָה."

בני ראובן וגד מחרים-מחזקים את דברי משה: וַיַּעֲנוּ בְנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, לֵאמֹר:  אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-עֲבָדֶיךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה.  נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה, אֶרֶץ כְּנָעַן."

אני מניחה שלקורא הישראלי, שאיננו חרדי, מיד השורות הללו מהוות הוכחה  דאורייתא בצדקת הדרישה לשוויון בנטל. ואני איתו.

אבל אני חושבת על דבר אחר – אנחנו בימים שבין המצרים, גם במובן ההיסטורי אך גם במובן העכשווי שלו. בעוד כחודשיים נלך שוב לבחירות. הביצה הפוליטית מזמזמת בדיונים על קואליציות והסכמים. רווחים ומקומות ברשימה הם מוקד השיחות.

נדמה לי שמשה בפרשה שלנו מדגיש עיקרון שחז"ל בעקבות התורה מנסחים בבהירות:        "כל ישראל ערבים זה בזה". ובעיקר הם ערבים בפני אתגרים ולא רק אלו המלחמתיים.

התשובה של שבטי ראובן וגד מנסחת גם היא עיקרון – לא רק שאנחנו נישא בנטל המאבקים ביחד, אלא אנחנו נעמוד בראש המאבק וניתן דוגמא לשאר המחנה.

בפני החברה הישראלית עומדים אתגרים אין ספור. מי יתן ואנחנו ונבחרי הציבור שלנו נוכיח ולא רק בססמאות ובנאומים, אלא גם בימים שלאחר הבחירות, כי "נחנו נעבור חלוצים לפני ה".

שתהיה לנו שבת שלום!

הרב אלונה ניר קרן