דרשה לערב יום הכיפורים תש"פ

הרב אלן לאו כתב בספר שכותרתו הארוכה מתרגמת לעברית כך:             
"זה אמתי ואתה לחלוטין לא מוכן: עשרת ימי תשובה כמסע של טרנספורמציה":

נסה לדמיין זאת: אתה יוצא לערב חברתי עם הקרובים אליך מאוד, משפחה או חברים קרובים או שניהם. הערב מתחיל בארוחת ערב נפלאה, ואז, מתוך איזושהי תחושה מעורפלת – או אולי חוש חזק מאוד – של מסורת וחובה משפחתית, כולכם יוצאים אחרי הארוחה להשתתף בטקס דתי עתיק יומין. או אולי אתה לבד, אבל אתה משתתף בטקס זה מכיוון שיש לך זיכרון נעים מאוד לכך שעשית זאת עם בני משפחתך וחבריך בתל אביב, או בעפולה, או במבשרת ציון. ואולי בשבילך התפילה אינה חסרת משמעות. אולי התפילה הזו חווייתית מאד עבורך, אבל אתה לא בטוח אם זה אתה או התפילה; אם זה הטקס עצמו, או הכאב המוזר אותו חשת בלב לאחרונה, או אולי התפילה אינה עוצמתית מבחינתך, אבל כל שנה אתה מקווה שתרגיש הפעם משהו, למרות שאף פעם זה לא קורה ותמיד אתה מרגיש קצת מאוכזב מכך, אבל לא אכפת לך להגיע לתפילה הזו. אחרי הכול, זו המסורת, ולמרות שאתה ישנוני מכל האוכל, הלחנים דווקא מקסימים ואפילו הרבָּה לעיתים משעשעת כשהיא מדברת.

בעיקרון אתה לא הולך, כי אתה צופה שיקרה דבר-מה משמעותי, אלא בגלל שזה מה שהמשפחה עושה בכל שנה בזמן הזה, או שזה מה שעשית איתם. זה מה שעשית תמיד, כך שתעשה זאת גם השנה.

הפעם כשאתה נכנס לבית הכנסת, הכול מרגיש שונה.

 אתה מסתכל מקרוב. על הבימה ישנם שלושה ספרים עצומים. ניתן להרגיש נוכחות בחדר בצורה כה מוחשית עד שכמעט אפשר לראות אותה; היא מרחפת מעל השולחן כמו ערפל. עכשיו אתה שומע קול עמוק חסר גוף קורא שמות, ובכל פעם שקוראים בשם, השם נכתב באחד הספרים. אין יד, אין נוצה; דפי הספר פשוט מרשרשים ואז רוטטים, וכשהרשרוש נעצר, השם כבר כתוב. כאשר השם נכתב בספר החיים, אנחות הקלה עולות ברחבי החדר; וכאשר נכתב בספר המתים, שתיקה קרה אוחזת בקהל, בין משיכות כתפיים ונשיפות אוויר מהירות. או שהשם נכתב בספר הביניים, אלו יעבירו את עשרת הימים הקרובים במצב של פסק דין מושעה, בתהליך של שינוי, שאחריו הם ייכנסו לאחד משני הספרים האחרים.

פתאום אתה שומע את שמך נקרא, ואתה רוצה לזעוק, "לא! לא! לא! לא עכשיו! לא הבנתי שזה אמיתי. חשבתי שזה רק סתם טקס. אני לא מוכן לחלוטין. […]אנא תן לי עוד זמן. הרשה לי לעשות משהו כדי להשפיע על התוצאה של כל זה." אבל הקול ממשיך להשמיע את שמך ויש רשרוש בין דפי הספרים, וליבך אחוז אימה כשאתה מחכה לראות באיזה ספר שמך יכתב."

(Lew, Alan. This Is Real and You Are Completely Unprepared: The Days of Awe as a Journey of Transformation (pp. 99-100). Little, Brown and Company)

עשרת הימים האלה שהערב הוא שיאם, הם מעין הקפאה של הרגע הזה. הוא היה יכול להיות כל רגע אחר. הרי הימים שרירותיים הם.

אבל היום הזה מכריח אותנו לקפוא, לצלם את המאזן הנוכחי שלנו. בלי הכנה, בלי תירוצים, בלי אפשרות לדחייה או להסתרה.

עכשיו

עכשיו

עכשיו

"הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר.   רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום… נתן אומר: אדם נידון בכל שעה…

(ראש השנה, דף ט"ז, ע"א)

יפים דבריו של רבי נתן, יפים דבריו של רבי יוסי. בכל יום, בכל שעה.

אבל הרי החיים חזקים יותר, המציאות שוטפת שוצפת. אי אפשר לעשות את העצירה הזו כל שעה. אפילו לא כל יום.

אך יום כיפור מחייב אותנו, אין אפשרות להתחמקות. גם אם נתחנן לעוד כמה רגעים. זהו זה. באיזה ספר היינו נרשמים הרגע?

אנחנו אלופים בלהדחיק את המוות. לא לחשוב עליו. לא על היקרים לנו ובטח שלא על עצמנו. אך למעשה אם עוצרים…השיחה היא לא על המוות. 

אלא היא על החיים. לא מה שאעשה, לא עוד רגע, לא "אחרי החגים"

עכשיו

עכשיו

עכשיו

והפוטו-אופ הזה הוא לא רק אישי. מה היתה קולטת עדשת המצלמה , אם היינו עושים סלפי לחברה שבה אנו חיים? למדינה שלנו?

העמידה היא בהיחשפות, היא בתעוזה לשאול את עצמנו: באיזה ספר נכתב?

והיא גורמת לנשימה שלי לעצור לרגע; הלב שלי, ואולי גם שלכם, מתכווץ באימה, בציפייה;  הדברים החשובים באמת מתחדדים בכאבם, אך זהו כאב טוב.

ברגע הבא הדם יזרום בעוז

חיוּת תתמלא בעורקים

אנחנו יודעים מי אנחנו, מה חשוב לנו בחיינו

מה הטעויות שעשינו

אנחנו מודים בהן בקול רם

מודים בהם עכשיו

אנחנו מאחלים שנצליח לא לחזור עליהן

אנחנו סולחים. קודם כל לעצמנו.

 

כותב הפילוסוף ז'אק דרידָה על הפרדוקס של הסליחה:

בעצם המושג של סליחה, והלוגיקה וההיגיון הבריא מסכימים לשם שינוי עם הפרדוקס… יש להתחיל בעובדה שכן, ישנו הבלתי-נסלח.

האם זהו לא, למעשה, הדבר היחידי עליו ניתן לסלוח?

 הדבר היחידי שמצריך סליחה?…

מבחינה מוסרית לא ניתן, או אסור, לסלוח… כך ישנה סליחה רק במקום בו יש את הבלתי- נסלח.

 במילים אחרות, סליחה חייבת להכריז על עצמה כאי – האפשרות עצמה. היא יכולה להפוך לאפשרית רק דרך עשיית הבלתי- אפשרי.

(מתוך: ז'אק דרידה, על קוסמופוליטיות וסליחה, עמ' 32-33)

יום כיפור הוא יום שכולו מתן אפשרות לבלתי אפשרי
25 שעות רצופות של פרדוקס
פרדוקס המאפשר חיים. נסלח לעצמנו על הבלתי ניתן לסליחה. נסלח לאחרים על הבלתי ניתן לסליחה. כך אנו נפרדים מהדברים הרובצים על ליבנו. ובלשון המקראית: מָלִים את לבבנו.
רק כך מתאפשרים חיים.

"זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים

למענך אלוהים חיים"

 

גמר חתימה טובה לכולנו ולכל בית ישראל ולכל יושבי תבל,

הרב אלונה ניר קרן

 

 

 

סגירת תפריט