השבוע משה ואהרון באים אל פרעה שוב ושוב בדרישה ברורה ואמיצה לשלוח את עמם. שלש פעמים משה ואהרון עומדים בפני פרעה כשהוא ממאן לשלוח, נענש במכה ומתחרט, ממאן נענש ומתחרט – ורק בפעם הרביעית והאחרונה כשפרעה מגרש את משה מעליו באומרו: " וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי–כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת.". משה לא נרתע לרגע –  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, כֵּן דִּבַּרְתָּ:  לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ." (שמות י' כ"ח-כ"ט)

שוב אנו פוגשים את השורש 'ראה'. אם בפרשה הקודמת, פרשת 'וארא' אלוהים נראה למשה כשם שנראה לאבותיו ואמותיו. כאן הפועל 'ראה' חוזר כדי לבשר את ההתנתקות מהניגוד המוחלט, מהרוע, מהעבדות, מפרעה – 'לא אוסיף עוד ראות פניך'. אומר לו משה.

גם אחרי החושך הגדול, למרות ש"לבני ישראל היה אור במושבותם", באה מכה אחרונה, נוראית באכזריותה, זו שמסיימת ארבע מאות ושלושים שנות עבדות. אבל גם אחריה לא מסתתרת מיד ארץ זבת חלב ודבש, אחריה תהיינה עוד שנים רבות של תעיה ונדודים. של חטא העגל ואינספור חטאים אחרים. למעשה – בקריאה המחזורית שלנו בתורה אנחנו לעולם נשארים בשאיפה, בהליכה לעבר. אנחנו לעולם לא חוצים את הירדן. אך בדרך החתחתים הזו, אנחנו משתחררים, מתעצבים, לומדים לחיות עם החסרונות וחוסר המושלמות שלנו, מדייקים את החזון המשותף שלנו.

נערה משוררת אחת אמיצה, זוהרת במעיל הצהוב שלה, עמדה השבוע מול האומה שלה וקראה מילות של תקווה. לא תקווה עיוורת אלא קריאה מדויקת להיות אמיצים ואמיצות. קוראים לה אמנדה גורמן ולהלן תרגום מוגבל מאוד וחלקי של מילותיה –

כשיעלה הבוקר נשאל את עצמנו,
היכן נמצא אור בצל הבלתי נגמר הזה?
האובדן שאנו סוחבים,
בים שאנו חייבים לצלוח
ביתרנו את בטן החיה
למדנו ששקט אינו תמיד שלווה
ושנורמות ורעיונות
על מהו צדק
אינם תמיד רק צדק
ועדיין השחר הוא שלנו
לפני שהכרנו אותו
איכשהו יצרנו אותו
איכשהו אנחנו עדים
לא לאומה שבורה
אלא פשוט לא גמורה
אנחנו היורשים של אומה וזמן
שבה נערה רזה שחורה
צאצאית של עבדים, בת של אמא חד הורית
יכולה לחלום להפוך לנשיאה
רק כדי למצוא עצמה משוררת לאחד כזה
וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מהוקצעים
רחוקים מלהיות זוהרים
אבל זה לא אומר שאנחנו
שואפים ליצור אומה מושלמת
אנחנו שואפים ליצור איחוד בעל משמעות
לרקום אומה מחויבת לכל התרבויות, הצבעים, התכונות
והמצבים האנושיים
וכך אנחנו נושאים את עינינו
לא אל מי שניצבים בינינו
אלא אל מה שמחכה לנו

When day comes we ask ourselves,
where can we find light in this never-ending shade?
The loss we carry,
a sea we must wade
We've braved the belly of the beast
We've learned that quiet isn't always peace
And the norms and notions
of what just is
Isn't always just-ice
And yet the dawn is ours
before we knew it
Somehow we do it
Somehow we've weathered and witnessed
a nation that isn't broken
but simply unfinished
We the successors of a country and a time
Where a skinny Black girl
weathered can dream of becoming president
only to find herself reciting for one
And yes we are far from polished
far from pristine
but that doesn't mean we are
striving to form a union that is perfect
We are striving to forge a union with purpose
To compose a country committed to all cultures, colors, characters and
conditions of man
And so we lift our gazes not to what stands between us
but what stands before us

והמשוררת הנפלאה הזו מסיימת את שירה באור וראיה:

כשיעלה הבוקר נצא מתוך הצל,
נלהבים ולא מפחדים
השחר החדש ילבלב כשנשחרר אותו
תמיד יש אור
אם רק נהיה אמיצים מספיק לראות אותו
אם רק נהיה אמיצים מספיק להיות אור

When day comes we step out of the shade,

aflame and unafraid

The new dawn blooms as we free it

For there is always light,

if only we're brave enough to see it

If only we're brave enough to be it

אמן כן יהי רצון! שבת שלום!

השיר המלא כאן ותודה לרבה אפרת רותם על העזרה בתרגום.