דבר תורה לתשעה באב תש"פ

"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי–נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי (איכה ב' י"א)

פסוקים אלו לקוחים מהקינה השניה במגילת איכה.

אנחנו יכולים לעקוב בה אחר שימוש בנקודות מבט שונות:  מגוף שלישי יחיד  – הוא – מה עשה ה' לירושלים " זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ–הִסְגִּיר בְּיַד-אוֹיֵב, חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ" (איכה ב' ז')

בקטע למעלה התיאור הוא בגוף ראשון יחיד – אני. הצער העמוק שלי " כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי–נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי" (שם,שם י"א)

ואז מעבר לגוף שלישי רבים – הם – הצופים מהצד – הנביאים, עוברי האורח, האויבים: " סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת יְרוּשָׁלִָם:  הֲזֹאת הָעִיר, שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי–מָשׂוֹשׂ, לְכָל-הָאָרֶץ?" (שם, שם ט"ו)

שלוש נקודות מבט על האסון: מה הוא עשה לי. מה אני חווה ומה יגידו עלי.

אנחנו מקבלים חווית קורבן תלת מימדית. יש פה יד אמן שמציירת את החורבן כל הזמן מנקודת מבט הקורבן אבל כפי שהקורבן תופש אותן דרך עיניו הוא ודרך מבט המעניש ודרך עיני הצופים מהצד.

לא במקרה אנחנו אומרים גוף ראשון, שני, שלישי. הגוף הוא כלי הביטוי היחיד שלנו,  הוא מקור השפה והוא מחולל התקשורת – בין היא מדוברת, בין אם היא נכתבת ובין אם היא פשוט בנוכחות הפיזית שלנו.

נמקד מבטינו בדברי הקורבן. הכאב הוא כאב גופני ממש. המקונן משתמש בשלושה איברים כדי לתארו:  "כלו בדמעות עיני, חמרמרו מעי, נשפך לארץ כבדי".

אנחנו יודעים כי בעולם הקדום מקום הרגשות כמו גם המחשבה לא היה המח כי אם האיברים הפנימיים שבחלל הבטן. בלב האדם מרגיש צער, שמחה, פחד אך בו הוא גם מתכנן תוכניות וחושב מחשבות. "רבות מחשבות בלב איש" יאמר מחבר משלי. מקביל אל הלב הן הכליות "אני ה' חוקר לב בוחן כליות"(ירמיהו  י"ז י'). והמעיים הם משכן הרגש. חמרמרו מעיי – סערו, תססו, התהפכו. כולנו מכירים את ההרגשה הפיזית הזו כשמתהפכת לנו הבטן – היא משלבת פחד, חרדה, דאגה עמוקה וצער. ואז המכה הסופית – "נשפך לארץ כבדי".

ואולי לארץ נשפך לא רק הכבד אלא גם הכבוד. ואכן בתרגום השבעים אנחנו מוצאים (ביוונית) – נשפך לארץ כבודי. זהו תהום התהומות. הרגע בו אדם מאבד את צלם האנוש שבו. את הכבוד שלו. ואבדן הכבוד הוא שוב בשלשה ממדים – המעניש שולל את כבוד המוענש, המוענש בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו, הצופים במעשה.

התיאור בקינה היא הידרדרות מלמעלה עד למטה. מהשמים ועד לארץ. בפסוק הראשון משליך ה' את בת ציון משמים ועד לכאן בו הכבוד נשפך לארץ. התוצאה היא שבר "שבר בת עמי" שבר טוטאלי.

חשבתי על הגוף ככלי ביטוי וחשבתי על מאורעות השבוע החולף. והביקורת הרבה שהיתה על שימוש באיבר אחר כדרך ביטוי במחאה ציבורית.

למטה תמצאו שלש תמונות- שתיים עכשוויות ואחת ממחאה אחרת…

ואני תוהה על גבולות חופש הביטוי. עד כמה התמונות חשופות החזה מסיחות את הדעת מלב העניין, חסרות כבוד  ואולי דווקא להיפך – הגוף (הנשי) החשוף הוא פשוט דרך אומנותית מקבילה ללשון הפיגורטיבית של מחבר קינות ספר איכה. דרך לזעזע את הצופה או השומע, להוציא אותו משלוותו, להתריע.

מי יתן ונדע לרתום את גופנו, מעינו, כבדנו, ליבנו, חזנו ומוחנו לתקן עולמנו בכבוד.

שבת שלום.