דבר תורה לפרשת תרומה

העיתוי של קריאת הדברים בפרשתנו על הציווי לבנות משכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא נפלא. השבוע אנחנו בפתח חודש אדר.

בחישוב זהיר, אחרי יציאת מצריים, אחרי מעמד הר סיני וחטא העגל, החלו לבנות בני ישראל את המשכן. בנייתו נגמרה בחודש אדר. איך אנחנו יודעים?

אם מעמד הר סיני היה בשבועות, חטא העגל היה בתום ארבעים היום שמשה על ההר, כלומר בי"ז לחודש תמוז. מי"ז בתמוז ועד סוף חודש אב – במשך עוד ארבעים יום, משה שרוי בתפילה ובבקשת מחילה על חטא העגל. ואז מא' אלול ועד י' בתשרי יש לנו עוד ארבעים יום בהם משה עולה להר לקבל את לוחות הברית השניים. ושם, על ההר, ביום הכיפורים, י' בתשרי נמחל לנו על חטא העגל.

מתאר זאת מדרש תנחומא (מדרש ארץ ישראלי, כנראה מהמאה התשיעית לספירה): "ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן? ביום הכיפורים. לפי שעלה משה להר שלש פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום, מששה בסיוון שעלה לשם עד יום הכיפורים שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נאמר: "וינחם ה' "(שמ' לב יד) על מעשה העגל. אותו היום אמר לו, סלחתי כדבריך )במדב' יד כ( ואותו היום נאמר לו: ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח').
ובו ביום אמר לו: וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו )שם לד ט') היום הזה תנחילנו סליחה לדורות.
ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא: כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט"ז ל( ועשו את המשכן בחדווה ובשמחה." (מדרש תנחומא, פקודי, ל"ט-מ').

אם כך התחילו לבנות את המשכן אחרי יום כיפורים וכמה זמן לקח לבנות את המשכן – במדרש הדעות חלוקות, אחת מהן אומרת שהסיום היה בא' באדר.

אם כך – לפחות מבחינת העיתוי – אנחנו בעיתוי נכון.

אך מה לגבי עצם בניית משכן – בית של חומר ולבנים לישות אלוהית כלל עולמית. האין זה מנוגד לעצם הגדרת האלוהים כ"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו)?

מדרש מקסים, יחסית מאוחר, כנראה בן המאה ה-12 או ה-13 עונה לשאלה זו:

"אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך. ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך?

אמר להם: בני, אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור. ועבדי יוכיחו, כי השמש והירח מאירים לכל העולם ואני משפיע עליהם מאורי. ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם.

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אין אנחנו מבקשים את האבות, "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ" (ישעיהו סג, טז).   [מדרש אגדה (בובר) שמות כ"ז].

בני ישראל דורשים קשר ישיר וקרוב עם הקב"ה, לא משהו עקיף דרך זכות אבות. וגם הם כמהים למצב בו האלהים שלהם יראה לא פחות טוב מאלוהי הגויים.

הדיאלוג המקסים הזה בין עם ישראל ואלוהי מזכיר לי דיאלוג אחר, ממקום אחר לגמרי בתנ"ך. הרבה אחרי שישראל כבר יושבים בארץ המובטחת, הם מבקשים משמואל הנביא: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם".  (שמואל א', ח', ה').

שמואל כהרגלו כועס וקוצף, אבל אלוהים מרגיע אותו: " שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. ח כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים – כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. ט וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם.(שם, ז'-ט').

אלהים מבין לליבם האנושי של בחירי ליבו, הוא מבין בצורך שלהם להיות "כמו כולם". אבל הוא קובע כללים ברורים למלוכה, את "משפט המלך".

וגם במדרש שלנו מבין השם כי למרות שהוא בחר בבני ישראל להיות עמו, עדיין הם בני אדם, אנושיים. לכן הוא מתיר להם לבנות לו בית, ואף מגדיל ועושה כשהוא משתמש במשל הבא:

"אמר להם הקב"ה: אם כן, עשו מה שאתם חפצים. אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם. ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן, כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו, לסוך אותו, לרחוץ אותו, להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתפו עד שיגדל. וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שולחן ומנורה. אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא א). הרחצתי אתכם במים, שנאמר: "וארחצך במים" (יחזקאל טז ט). האכלתי אתכם לחם ובשר, שנאמר: "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע" (שמות טז ח). השקיתי אתכם מים, שנאמר: "עלי באר ענו לה" (במדבר כא יז). טענתי אתכם, שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד). עכשיו שעמדתן על פרקיכן, בנו לי בית, שנאמר: "ועשו לי מקדש" (שם כה ח), "ועשו מנורה", "ועשו שולחן", "ועשו מזבח מקטר קטורת".

מסע ההתבגרות של בני ישראל הולך ומגיע אל קיצו, וגם האלוהים נשמע במדרש הזה טיפה מותש מכל ההתעסקות עם בני הנעורים.

עכשיו, אומר להם האב העייף, כשהגעתם לפרקכם – הגיע הזמן שאתם תדאגו לי – עשו לי מקדש עם מנורה ושולחן ומזבח.  

בקונוטציות המקראיות שלי – זה שולח אותי היישר לתמונת האישה הגדולה משונם  שבונה לאלישע בעליית הגג שלה מקום לנוח בו – " נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.(מלכים ב, ד, י).

המקדש, החומר, הלבנים, הזהב, בדי התכלת והארגמן – הם צורך אנושי, לא צורך אלוהי. אך מקום קטן עם שולחן ומנורה, מקום קטן לנוח בו – אפילו לזה אלוהים מתרצה.

עד השבוע, אני מודה, לא חשבתי על המשכן כעל מקום מנוחה של האלוהים. מקום בו היא יכולה לשים ראש לכמה דקות, להניח למאורים – לשמש, לירח ולכוכבים לעשות את מה שהם עושים ממילא ופשוט לתת לכרובים לסוכך מעל לראשה ולשיר בלחש ובחזרה אינסופית: קדוש קדוש קדוש….קדוש קדוש קדוש. אי קטן של שלווה.

לבית מקדש שכזה אני בהחלט יכולה לייחל…

שתהיה לנו שבת שלום של שקט ומנוחה

הרב אלונה ניר קרן

סגירת תפריט