עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ–כִּי רֹעָה, הִוא.  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  (בראשית כ"ט ט'-י"א).

הנשיקה של יעקב לרחל מעוררת לכל הפחות הרמת גבה – האיש הזר הזה שהגיע ממערב ושנראה כה עייף ומלוכלך ממסע ארוך. הוא מופיע פתאום ומטריד את הרועים בכל מיני שאלות ומציע הצעות שאף אחד לא שאלו  ואז בשיא החוצפה הוא ניגש, גולל את האבן הגדולה בעצמו ומשקה את הצאן של רחל בת לבן. ואחרי כל זה הוא ניגש אליה – ונושק לנערה שאיננו מכיר!

אם נעביר את הסיטואציה הזו לימינו – בבחינה ראשונית – הרי שיעקב היה מואשם מיידית בתקיפה מינית. ואי-אז, בימי אבותינו? – הרי אנחנו יודעים שגם בתקופה הזו היו כללים וגבולות ברורים ביחסים ובקירבה שבין המגדרים.

אנחנו נזכרים במנהיג אחר שיפגוש את אשתו לעתיד ליד הבאר – משה כשנמלט למדין מציל את בנות יתרו מהרועים שתוקפים אותן –

וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קׇם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ (שמות ב' י"ז-י"ח)

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בוא וראה, כמה בין שְׁכֵנוּת לִשְׁכֵנוּת, להלן שבע היו ובקשו הרועים להזדווג להן, זהו שכתוב: "ויבואו הרועים ויגרשום" (שמות ב יז). ברם כאן, אחת היתה ולא נגע בה בריה (בראשית רבה פרשה ע' סימן י"א). כלומר דווקא בין רועי חרן לשכנים שלהם, משפחת לבן, היתה שכנות טובה, ברמה כזו שרחל הנערה היתה יכולה לרעות לבד את הצאן ואף אחד לא נגע בה לרעה.

האמירה של רבן שמעון בן גמליאל מעידה לכל הפחות על הנורמה בזמנו (מאה שניה לספירה). הוא איננו מתפלא על מה שקרה במדין, אלא אומר שהדבר שקרה בפרשה שלנו הוא יוצא הדופן המעיד על שכנות טובה ואמון בין השכנים.

אם כך, השאלה המתבקשת- כיצד המעשה של יעקב עובר ללא תגובה – לא מצד הרועים, השכמים הטובים של לבן אבי רחל ולא מצד רחל עצמה?

המשך המדרש בבראשית רבה קושר בין גלילת האבן לנשיקה –

"ויגש יעקב ויגל את האבן" (בראשית כט י) – אמר ר' יוחנן: כזה שהוא מעביר פקק מעל פי צלוחית (בראשית רבה פרשה ע' סימן י"ב).  יעקב היה בכזה טראנס, בכזאת סערת רגשות בלתי נשלטת שהוא גם הצליח לגלול את האבן הגדולה לבדו כאילו מסיר מכסה מעל צלחת.

ואולי פה טמונה גם חוסר ההתנגדות של רחל והרועים למעשי יעקב – הם רואים שמדובר באדם שפועל מתוך סערת רגשות, שאין לו כוונות של זדון – שהוא כל-כך נרגש שהוא לא יודע מה לעשות עם האנרגיה המתפרצת – הוא גולל, הוא רץ, הוא משקה, הוא מנשק ואז הוא פורץ בבכי מתיפח ("וישא קולו").

או כמו שמנסח זאת הפרשן בן המאה ה12, רד"ק – וישק – כיון שראתה שעשה כל זה בעבורה קִבלה נשיקתו: ויבך – זו היא בכיה של שמחה ומרוב אהבה והמית הלב.

 

אני קוראת את הפסוקים והפירושים הללו וחושבת לעצמי על הפרשה שמסעירה בימים אלו את הקהילה הלהטב"ית בישראל. שתי אושיות מרכזיות בה מואשמות בתקיפה מינית. חלק מהתגובות המגוננות הצדיקו את המעשים באווירה ובתרבות מתירנית שהיתה קיימת אז בקהילה. ואני מנסה ללמוד ממצב הפוך– גם בתרבות שמרנית כמו זו של המקרא ובטח כמו זו של חז"ל – ההתנהגות של יעקב אולי היתה תמוהה, אבל התקבלה בהבנה. ואולי הכי חשוב – מעשי יעקב היו בפומבי, לאור יום. יעקב עושה הכל לעיני הרועים.

כאן להבדיל – כשהמעשים נעשים במחשכים, כשיש פערי כוח כה גדולים בין הצדדים וכאשר לפחות צד אחד נושא עימו תחושה של פגיעה- דגל שחור מתנוסס.

כשהמעשים הללו יוצאים לאור יש מקום להגיב בצורה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים: לא במקומותינו!  יש משקל כבד לתרבות ולנורמות החברתיות. אך יש משקל נצח לכבוד האדם באשר הוא אדם. תמונת המראה של תגובת משה לרועים המדיינים, מראה לנו את המקום הצודק- תמיד עם הצד המוחלש אל מול הצד החזק בסיטואציה. טוב עשו המתלוננים. טוב עשתה קולט אביטל.

יֵדעו התוקפים כי יש דין ויש דיין, גם הרבה אחרי שהעזו לתקוף חלשים מהם במחשכים. מי יתן והחשיפה והדיון הציבורי יסייע למנוע מעשים כאלו בעתיד.